הסקרים לא בהכרח טעו

מה שאנחנו יודעים זה שדונלד טרמפ זכה בבחירות לנשיאות ויהיה הנשיא הבא של ארה"ב. הדמוקרטים הצליחו להפוך מושב אחד בסנאט (אילינוי), ויש עוד מושב (ניו המפשיר) שבו עדיין סופרים קולות ואולי גם יתהפך, אבל בסך הכול הרפובליקנים ישמרו על הרוב שלהם. גם בבית הנבחרים הדמוקרטים הצליחו להפוך 5-7 מושבים, כך שהרפובליקנים ישמרו על הרוב.

ראיתי הרבה אנשים שכותבים על ה"כשלון של הסקרים". אני לגמרי לא משוכנע שהסקרים בכלל טעו. הסקרים האחרונים בשבועיים שלפני הבחירות הצביעו על מגמת התחזקות של טרמפ וצפו מרוץ מאוד צמוד. נכון שהרושם הכללי היה שקלינטון עדיין שומרת על יתרון מאוד קטן, אבל בסוף היא הפסידה בהפרש מאוד קטן, כך שגם אם היתה הטייה, היא לא היתה גדולה. בהחלט ייתכן שהיתה מגמה שהמשיכה אל תוך יום הבחירות, אבל בשביל לבדוק את זה אני אצטרך לעשות ניתוח קצת יותר מדויק.

הניצחון של טרמפ נשען על שבירת "החומה הכחולה" של הדמוקרטים במדינות מישיגן, ויסקונסין, ופנסילבניה. עדיין אין ספירת קולות רשמית, אבל נראה שהוא מנצח שם בהפרש של בין שברי אחוז ל-1.2%.  כאמור מאוד צמוד, וקונסיסטנטי עם מה שאמרו הסקרים האחרונים.

עוד מספר מעניין הוא שיעור ההשתתפות, שנראה שיהי גבוה מ-2012 ב-1-2%. בהתחשב בזה שהפרשנים ציפו לבחירות בהן המצביעים מיואשים מהאופצייות ואולי ימנעו מלהצביע, השיעור הגבוה הוא הפתעה.

בימים הקרובים, אחרי שאשלים קצת שעות שינה, אני כנראה אמשיך לעדכן כאן עם מחשבות על  מה שקרה אתמול.

 

 

לייב בלוגינג לעניים

יש דרכים יותר טובות לעקוב אחרי תוצאות הבחירות מארה"ב מאשר בבלוג שלי, אבל אני גם צריך מקום להתבטא. אז כאן לא יהיה וידאו, מפות, מולטימדיה, וכיו"ב, אבל אני אנסה לעדכן בדברים מעניינים.

8:25

עד כאן הלייב בלוגינג להיום. בכל זאת מתחיל פה יום עבודה. אני אנסה לכתוב עדכונים נוספים במהלך היום בפוסטים נפרדים.

7:09

לפני ארבעה חודשים כתבתי שיהיה קשה מאוד לרפובליקנים לזכות השנה מבלי לנצח בחלק מהמדינות שהצביעו לדמוקרטים מאז 1992, וכתבתי גם שהמקום שבו הם הכי פגיעים זה במערב התיכון במישיגן, ויסקונסין, או בפנסילבניה.

בחודשיים האחרונים, בהתבסס על הסקרים, נראה שהרפובליקנים לא הצליחו לעשות זאת, אבל תוצאות האמת מראות שהם עשו בדיוק את זה. זה עדיין לא ברור אם הם עשו את זה מספיק כדי להטות את הכף, אבל זה נראה מאוד קרוב לזה כרגע.

בשעה האחרונה היו כמה הכרזות צפויות, אבל אנחנו עדיין מחכים לתוצאות סופיות מפנסילבניה, מישיגן, ויסקונסין ומינסוטה, בהן הסקרים צפו לניצחון נוח לקלינטון וכרגע זה נראה פחות בטוח, בעיקר בוויסקונסין. קלינטון יכולה להרשות לעצמה להפסיד את וויסקונסין, אבל אז היא צריכה לנצח את כל מה שנותר (נבדה, מיין, ניו המפשיר).

גם בסנט הלילה לא ממש הולך טוב לדמוקרטים. הם כנראה יהפכו עוד מושב אחד או שניים מעבר לאחד שכבר כתבתי עליו באילינוי, אבל זה לא מספיק להם לרוב בסנט.

6:32

בשלב זה התהפכו היוצרות וקלינטון נמצאת עם הגב לקיר. טרמפ היה חייב לנצח בפלורידה, צפון קרוליינה, ואוהיו, והוא אכן עשה זאת. כדי לנצח קלינטון צריכה לשמור על החומה הכחולה, אבל כרגע נראה שהיא עלולה להפסיד את ויסקונסין (ואולי גם את מישיגן ומיין), ובנוסף היא צריכה לנצח בנבדה או בניו המפשיר, שכרגע גם נראה בספק. אפשרי, אבל הרבה פחות סביר ממה שהיה נראה בתחילת הערב.

5:44

ועכשיו מכריזים שגם קולורדו שייכת קלינטון. המדינה הראשונה "מחוץ לחומה" שנרשמת בטור שלה.

מצד שני, זה חדשות טובות בתנאי שהיא מצליחה להחזיק את החומה, וכרגע נראה שהיא קצת בבעיה בוויסקונסין.

5:30

סופסוף יש חדשות אמיתיות הלילה. טרמפ מנצח באוהיו וקלינטון בוירג'יניה.

נראה שחלק ממה שמעכב את הדווח הלילה זה שאחוז ההצבעה מאוד גבוה, וזה מעכב את הספירה.

כרגע יש אני דברים שצריך להתסכל עליהם:

1. האם קלינטון שומרת על "החומה הכחולה", שמבחינת המדינות שנותרו אומר: פנסילבניה, מיין, מישיגן, ויסקונסין, מינסוטה.
2. האם קלינטון מצליחה לנצח במדינות שמחוץ לחומה הנ"ל. בהנחה שהחומה עומדת, פלורידה או צפון קרוליינה יספיקו לה לנצחון, או לחילופין קולורדו ועוד אחת מהמדינות ניו המפשיר, נבדה, איווה.

4:50

עדיין אין חדשות! בשלב זה כמובן שאפשר להגיד שהלילה לא יהיה ניצחון קל וברור לקלינטון. כרגע טרמפ מוביל באוהיו, צפון קרוליינה, פלורידה, ניו המפשיר (שהגדרתי בפוסט הקודם כמתנדנדות) ובווירג'יניה, ויסקונסין ומישיגן (שהם חלק מהחומה הכחולה).  זה מבוסס על תוצאות חלקיות, ויש אינדיקציות לשזה שהקולות שטרם דווחו נמצאים במחוזות עתירי אוכלוסיה שנוטים לקלינטון, אבל זה ודאי מכניס לחרדה את התומכים שלה.

4:02

גם בקרב המדינות של 4:00 בבוקר, המדינות היחידות שהוכרזו הן אלה שממש לא מפתיעות אף אחת.

נדמה לי שהם זהירים במיוחד היום.

בינתיים החדשות הן שפלורידה מאוד צמודה, ולטרמפ יש יתרון קטן בקולות שנספרו. אנחנו לא יודעים כמה קולות עדיין יש שלא נספרו ומאיפה הם יבואו.

3:42

בשש מהמדינות בהן הקלפיות נסגרו כבר יש מושבים רפובליקנים שסימנתי בתור כאלה שהדמוקרטים יכולים להפוך. בינתיים הם הפכו אחד, הפסידו שניים, ואנחנו מחכים לתוצאות בעוד ארבעה (וגם בג'ורג'יה, שלא נחשב מסוכן לרפובליקנים).

3:17

גם הסנטור הרפובליקני מרקו רוביו מפלורידה ישמור את מושבו בסנאט. לפני שנה בערך חשבתי שהוא בחירה הגיונית להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות, אבל הוא לא הצליח לזכות בפריימריז אפילו במדינה שלו. המעניין הוא שהיו הרבה בוחרים שהצביעו לקלינטון הדמוקרטית ולרוביו הרפובליקני.

המושב הראשון בסנט שהדמוקרטים מצליחים להפוך הלילה הוא זה של מאקר קירק מאילינוי. תמי דקוורת', ילידת תאילנד, טייסת מסוקי קרב שאיבדה במלחמה בעירק את שתי רגליה, ואישה מרשימה לכל הדעות תהיה הסנטורית שתחליף אותו.

3:07

זה אולי לא יפתיע אותכם אבל זאת העוגה שהכינו במטה של טרמפ למסיבת הניצחון.

3:05

הרשתות עדיין מאוד זהירות. ב-3:00 נסגרו הקלפיות בעוד הרבה מדינות, אבל הרשתות מוכנות להתחייב רק ל-12 מדינות. ואלה הברורות ביותר והצפויות ביותר. אז בינתיים מחכים.

2:49

לפי הסקרים של CBS הצפי לכמה מדינות שמעניינות אותנו:

• ג'ורג'יה: 48-47 לטרמפ. צמוד בהרבה ממה שצפו הסקרים. חדשות טובות לקלינטון.
• אוהיו: 49-46 לטרמפ. בערך מה שצפו הסקרים.
• צפון קרוליינה: 51-44 לקלינטון. חדשות מצוינות עבורה.

כמו כן, הרפובליקנים כנראה לא יפסידו את המושב בסנאט של אינדיאנה.

2:35

וירג'יניה המערבית, כצפוי, בטור של טרמפ. הרשתות לא מוכנות להכריז על זוכה גם בצ' קרוליינה ואוהיו.

אז אין הפתעות בינתיים. בשעה הקרובה יתחילו להגיע יותר תוצאות אמת והרשתות יתחילו להכריז (אלא אם זה ממש ממש צמוד).

2:10

תוצאות ראשונות: טרמפ מנצח בקנטקי ואינדיאנה, קלינטון בוורמונט. עד כאן אין הפתעות.

וירג'יניה, דרום קרוליינה וג'ורג'יה צמודות מדי מכדי להכריז כרגע. קלינטון אמורה לנצח בוירג'יניה וטרמפ בדרום קרוליינה וג'ורג'יה, כך שמרוצים מאוד צמודים שם זה משהו שאפשר ללמוד ממנו. יחד עם זה, בשלב זה אנחנו לא באמת יודעים כמה צמוד שם, אז נצטרך עוד לחכות.

1:25

עדיין לא דיברתי על זה בכלל אבל יש גם 12 מדינות שבוחרות מושלים היום (בארבע מהן יש כיום מושלים רפובליקנים וב-8 יש דמוקרטים), ולפחות שמונה מהמרוצים די צמודים.

מרוצי המושלים בעיקר מעניינים את תושבי המדינה הרלבנטית, כי זו פוליטיקה מאוד מקומית, והם גם מדגימים את הפער שיש לפעמים בין המפלגות ברמה הפדרלית והמדינתית. למשל, בווירג'יניה המערבית, שהיא אחת המדינות הכי רפובליקניות באיחוד יש דווקא מושל דמוקרטי.

0:58

בכמה אתרים התחילו לנתח סקרי יציאה (exit polls), כלומר, סקרים שנערכים על אנשים שהצביעו במהלך היום. הנה כמה עובדות מעניינות (עוד דווחים מהסקרים האלה ב-538):

• בפולורידה אחוז המצביעים הלא-לבנים בינתיים הוא 39%, שזה גבוה בהרבה מה-33% של 2012. זה עוד סימן חיובי מאוד לקלינטון. אם היא מנצחת בפלורידה, זה הולך להיות לילה קצר.
• בצפון קרוליינה, לעומת זאת, אחוז השחורים הוא 21%, נמוך ב-2% מ-2012.
• רק 17% אומרים שהם "נרגשים" לקראת כהונה של קלינטון, ורק 13% לקראת כהונה של טרמפ; אבל 29% "מפחדים" מכהונה של קלינטון, ו-37% מפחדים מטרמפ.

23:52

להצביע בארה"ב זה הרבה יותר מסובך מבישראל. החל מהליך ההרשמה ועד ההצבעה עצמה. קחו למשל את תושבי סן פרנסיסקו שצריכים לבחור היום נשיא/ה וסגן, נציג/ה לקונגרס, סנטורית, נציג לסנט ובית הנבחרים של מדינת קלפורניה, נציגים לועדת החינוך של המחוז, למועצת העיר, וכן להצביע בעד או נגד 18 משאלי עם מדינתיים ו-25 משאלי עם עירוניים!!

אם אתם סקרנים, אתם יכולים ללכת לאתר הזה, להכניס כתובת כלשהי בארה"ב, ותוכלו לראות איזה שאלות יש על הטופס של המצביעים באותה כתובת. הנה לדוגמא כתובת מסוימת בסן פרנסיסקו.

 

23:37

מדדי המניות בארה"ב סגרו בעליות. אם לשפוט על פי התנועה של המדדים בחודשים האחרונים, זה כנראה אומר שהמשקיעים חושבים שקלינטון צפויה לנצח. מצד שני, צריך לזכור שהמשקיעים לא יודעים שום דבר שאנחנו לא יודעים. הם ניזונים מאותם מקורות מידע.

21:38

אריק טרמפ, הבן של, צייץ תמונה של טופס ההצבעה שלו ממקום הקלפי, מה שמיד גרם לכמה גורמים להזכיר למצביעים בניו יורק שצילום טופס ההצבעה הוא עבירה על החוק.

מטרת החוק היא להקשות על קניה/מכירה/סחיטה של מצביעים, כשהרעיון הוא שיותר קשה לקנות קול כאשר למצביע אין דרך להוכיח איך הוא הצביע. למשל, זה מונע מצב שמישהו יצביע לאבא שלו רק כדי להבטיח שהאבא לא יוריש את כל רכושו לאחים הגדולים שלו דונלד ג'וניור ואיבנקה. כלומר, זה רק דוגמא, כן?

21:19

אגב, שני הקמפיינים מתכננים את מסיבות הניצחון שלהם במרחק של בערך קילומטר אחד מהשני במנהטן בניו יורק.

21:06

לפני ארבע שנים תכננתי לעדכן ממסיבת הניצחון של אובאמה בשיקגו (חבר שעבד בקמפיין סדר לי כרטיס), אבל כשהגעתי גיליתי שמרוב אנשים האינטרנט האלחוטי קרס.

19:56

דונלד טרמפ ואשתו הצביעו בניו יורק, בערך עשר דקות הליכה מהבית. נראה שבשכונה שלו יש הרבה אנשים שלא מאוד אוהבים אותו.

גם הילארי וביל קלינטון הצביעו במדינת ניו יורק, כשעה נסיעה צפונה מחוץ לעיר. השכנים שלהם הפגינו יותר תמיכה.

19:04

מאז 2008 למפלגה הדמוקרטית יש תוכנות מחשב שמאפשרות להם "לנחש" מה נטיית הלב של מצביעים אינדיבידואלים (לפי הפייסבוק שלהם למשל) ולהעריך מה מצבם בזמן אמת על ידי ניטור של רשימות המצביעים בפועל. אני מניח שגם הרפובליקנים כבר התארגנו על הטכנולוגיה הזאת, אבל השנה לראשונה יש גם סטרט-אפ שמעמיד את השירות הזה לציבור. הם נראה VoteCastr ואפשר לראות את התחזיות שלהן כאן.

אני רוצה להדגיש שזה לא תחזית, אלא תמונת זמן אמת. אנחנו יודעים למשל שמצביעים דמוקרטים נוטים להצביע בהצבעה מוקדמת יותר מאשר רפובליקנים, ולמיטב הבנתי הם לא מנסים לתקן עבור זה. גם אם הם היו מנסים, לא ברור כמה זה יציב מבחירות לבחירות.

אחרי האזהרה הנ"ל, המצב נראה די טוב עבור קלינטון. היא מובילה כרגע בכל המדינות המתנדנדות שיש עבורן מידע.

מדריך לליל הבחירות 2016

מפה אחרונה לפני הבחירות

זה כנראה הפוסט האחרון לפני הבחירות. אם אתם כמוני מכורים לפוליטיקה, אז אתם כנראה בודקים בדתיות את fivethirtyeight.com או את אתר הסקרים האהוב עליכם, אבל בשלב הזה אפשר פשוט לחכות עוד יומיים ולראות את תוצאות האמת. את ניתוחי העומק אני אשמור, אם כן, לאחרי.

בחודש יולי הסברתי כאו מדוע מפת האלקטורים נראית נוטה לקלינטון ומהווה אתגר לטרמפ. למרות כל הסקרים, וכל התהפוכות בדרך, אנחנו לא הרבה יותר חכמים היום מאשר אז, מלבד כמה פרטים שהם נקודת הפתיחה ליום הבחירות. הנה המפה:

זו בעצם כמעט אותה המפה מיולי עם כמה שינויים קטנים.

• בכחול, כל המדינות שהצביעו למועמד הדמוקרטי לנשיאות בכל מערכות הבחירות מאז 1992. הוספתי את וירג'יניה וניו מקסיקו, שלא עומדות בקריטריות הנ"ל אבל בשתיהן יש לקלינטון יתרון משמעותי ויציב בסקרים; והורדתי אלקטור אחד במיין (מיין ונברסקה הן שתי המדינות היחידות שיכוולות לפצל את האלקטורים שלהן), מכיוון שהסקרים מראים שטרמפ עשוי לזכות בו.
• באדום, המדינות שהצביעו למועמד הרפובליקני לנשיאות בכל מערכות הבחירות מאז 2000, וכן הוספתי את אינדיאנה, בה טרמפ נהנה מרוב שנראה משמעותי יציב.

כפי שאתם רואים לקלינטון כבר יש 259 אלקטורים על המפה, ואני אאמץ ביטוי שנהיה פופולרי לאחרונה בתקשורת האמריקאית, ואקרא לזה ה"חומה הכחולה" (או חומת האש הכחולה). אם קלינטון מצליחה להחזיק את החומה הכחולה, היא צריכה רק עוד 11 אלקטורים. אלה יכולים לבוא מצפון קרוליינה, פלורידה, אוהיו, או איזהשהו שילוב של המדינות קטנות: קולורדו (9), נבדה (6), איווה (6), ניו המפשיר (4) והאלקטור הרביעי של מיין (1).

טרמפ יכול לנצח בשתי דרכים: או שהוא מנצח בכל המדינות האפורות (מלבד אולי אחת או שתיים קטנות), או שהוא מצליח למרות הסקרים לנצח במדינות כחולות כמו פנסילבניה, מישיגן, וויסקונסין או מינסוטה. כמובן שמבחינה פרקטית, זה לא מאוד סביר שהמועמד הרפובליקני ינצח במישיגן או פנסילבניה אבל יפסיד באוהיו.

לוח זמנים לליל הבחירות

הקלפיות נסגרות בשעות שונות בכל מדינה: החל מ2:00 בלילה (שעון ישראל) לכמה מדינות בחוף המזרחי, וכלה ב-8:00 בבוקר באלסקה. כמו בארץ, רשתות הטלויזיה יפרסמו תוצאות סקרים לכל מדינה החל מרגע סגירת הקלפיות במדינה, ויעדכנו בתוצאות אמת, עד שהפער ברור מספיק כדי להכריז על מנצח צפוי.

אם הולך טוב לקלינטון, אז יכול ליהות שכבר ב-2:30 בלילה, כשנסגרות הקלפיות בצפון קרוליינה ואוהיו, יהיה למעשה ברור שהיא הנשיאה הבאה, או אולי ב-3:00 כשנסגרות הקלפיות בפלורידה. ערוצי החדשות האמריקאים כנראה שלא יכריזו על מנצח לפני 6:00, כשנסגרות הקלפיות בקליפורניה עתירת האלקטורים, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להישאר ערים. גם אם הולך לה רע מאוד, למשל אם היא הפסידה בפנסילבניה (3:00) או מישיגן (4:00), אז נדע די מוקדם. במקרה של קרב צמוד יותר, אין לדעת כמה זמן זה ייקח (זוכרים את גור-בוש 2000?).

בינתיים, לנוחיותכם, קבלו את העזר שלי לליל הבחירות 2016 בגרסת PDF: עזר לליל הבחירות 2016

עדכון: בעזר שלעיל, מופיע שהקלפיות בפלורידה נסגרות ב-3:00 בבוקר שעון ישראל. עדכנו אותי שרוב הקלפיות נסגרות כבר ב-2:00, ורק מיעוטן בחלק המערבי של המדינה ב-3:00, כך שכנראה שרשתות הטלוויזיה יתחילו לפרסם תוצאות אמת מפלורידה החל מ-2:00.

ה-FBI והבחירות

אחת הבעיות של אנשים גבוהים היא שקשה להם לא להיות בולטים לעין גם במצבים שעדיף לשמור על פרופיל נמוך. ג'ים קומי, מנהל הבולשת הפדרלית, ה-FBI, מתנשא לגובה של 203 סנטימטר. הוא התחיל את דרכו כתובע פדרלי בסוף שנות השמונים, ועסק בתיקים רבים, בינהם פרשת החנינה של מארק ריץ' (ריץ' ברח לשוויץ כדי להתחמק מעונש מאסר על העלמות מס ועבירות קשורות, וביל קלינטון נתן לו חנינה, שלפי החשדות ניתנה בעבור תרומה נכבדת של ריץ' למפלגה הדמוקרטית, לקמפיין של הילרי קלינטון לסנאט, ולעמותה של הקלינטונים. ריץ' גם היה תורם נכבד לישראל, וכנראה עזר למוסד בכמה עניינים, מה שגרם לכך שגם ישראל לחצה על קלינטון בעניין).

קומי הוא רפובליקני, ותחת ממשלו של ג'ורג' בוש הבן הוא התקדם לתפקיד של עוזר התובע הכללי. הוא תרם תרומה אישית גם לקמפיין של מקקיין ב-2008, וגם לזה של רומני ב-2012, אבל עד כמה שאנחנו מכירים את דעותיו בעניינים פוליטיים הוא די מתון (הוא למשל בעד נישואים בין בני אותו המין), והוא נחשב איש מקצוע מצוין ונטול פניות, כך שלאובמה לא היתה בעיה למנות אותו לראשות ה-FBI.

כשעניין האי-מיילים של הילרי קלינטון התחיל להתפרסם, היה ברור שה-FBI יצטרך לחקור את הפרשה ושתהיה לכך השפעה קריטית על גורל המועמדת הדמוקרטית. מה שעוד יותר סיבך את העניין היה ההודעה של התובעת הכללית לורטה לינץ' (בערך המקבילה ליועמ"ש אצלנו) לפיה היא תקבל כל המלצה של ה-FBI, על מנת להמנע ממראית עין של ניגוד עניינים על רקע יחסיה עם הקלינטונים. כלומר, הנטל כולו נפל על הכתפיים של קומי.

מדיניות ה-FBI היא בדרך כלל להעביר את חומר החקירה וההמלצה להכרעת התביעה הכללית, מבלי לפרסם את דעתם בעניין מעבר לסיכום תמציתי. במקרה של קלינטון הם הפרו את הכלל הזה, ופרסמו דו"ח ארוך עם הממצאים והמסקנות. במסיבת עיתונאים קומי הסביר שה-FBI מצא שקלינטון וצוותה הפרו חלק מההוראות ונהגו בחוסר אחריות משווע בשמירה על מידע מסווג, אבל גם שההפרות האלה לא מספיק חמורות כדי ש"תובע סביר" יחליט להגיש תביעה פלילית נגד קלינטון. בכך נסגר התיק.

ג'ים קומי הצדיק את פרסום הדו"ח המקיף ואת מסיבת העיתונאים בכך שיש פה עניין חריג לציבור, ושכדי לשמור את אמון הציבור בבולשת, השקיפות חשובה במיוחד. אף אחד לא רוצה שיתקבל הרושם שה-FBI מסתיר מידע כדי לעזור לאחר הצדדים. בהקשר הזה כדאי לזכור שבעבר הלא רחוק ה-FBI בהחלט פעל לפרקים לעזור למפלגה אחת.

החודש, כפי שאתם ודאי יודעים, ה-FBI החליט לפתוח מחדש את החקירה. הרקע הוא שה-FBI חוקר חשד לפיהן חבר הקונגרס לשעבר אנתוני ווינר שנשוי לעוזרת הבכירה של קלינטון, הומה עבדין, שלח תמונות של איבר המין שלו לקטינה. ווינר כבר הסתבך בסקסטינג עם נשים שונות בזמן שהיה חבר קונגרס ב-2011, מה שהוביל להתפטרותו, ואח"כ שוב ב-2013 כאשר התמודד לראשות עיריית ניו-יורק, מה שגרם לפרישתו של מנהל הקמפיין שלו ולתבוסה מביכה. זאת, אם כן, הפעם השלישית שהוא מסתבך, אלא שהפעם מעורבת קטינה, ולכן זאת עבירה פדרלית. במסגרת החקירה ה-FBI החרים את הלפטופ שהוא ואשתו השתמשו בו, ועל גביו נמצאו אי-מיילים שאולי קשורים לפרשת קלינטון.

ג'ים קומי שלח מכתב למנהיגות של שתי המפלגות בקונגרס בו הוא מודיע שנפתחה בחקירה, על אף שה-FBI לא נוהג לפרסם את קיומן של חקירות, ובטח שלא בשלב הזה. זה כמובן גורם נזק עצום לקלינטון, ובאופן קצת לא הגון, כי נכון להרגע, עדיין לא ברור אם יש באי-מיילים החדשים חומר מפליל, או אפילו אם יש חומר חדש בכלל.

אגב, אני קצת מבין לליבו של ג'ים קומי: הוא לא רצה שהעובדה שמתנהלת חקירה תתגלה, ושיווצר הרושם שהבולשת מסתירה את המידע כדי להגן על קלינטון. יחד עם זה, התחושה הכללית היא שנעשה לקלינטון עוול.  היא הרי אפילו לא יכולה להתגונן בלי לדעת מה ההאשמות, ומבחינת הציבור זה רק מחזק את התחושה שיש משהו "מושחת" סביב ההתנהלות של הקלינטונים. כמובן שלתחושה הזאת יש קצת על מה להסתמך, אבל היא גם ללא ספק מוגזמת, ודאי בהשוואה למועמד שמולה.

הסקרים מהימים האחרונים מראים צמצום של היתרון של קלינטון, אבל כמובן שאנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מה התרומה של עניין האי-מיילים למגמה. ה-FBI לא צפוי להגיע למסקנות בחקירה בשבוע שנותר עד הבחירות, כך שכרגע הפרשה רק מגדילה את האי-וודאות.

 

אחרי העימות השלישי, ומצב הבחירות לסנאט

נשאר רק דבר אחד מהעימות השלישי, וזה ההצהרה של טרמפ שהוא לא מוכן להבטיח שהוא יכיר בתוצאות הבחירות במקרה שיפסיד. העימות הזה דווקא הכיל יותר תוכן מהקודמים, ואפשר אפילו לומר שהיכולת הרטורית של טרמפ קצת משתפרת מעימות לעימות, אבל כפי שכתבתי בפוסט הקודם, מצבה של קלינטון בסקרים לא משאירים לטרמפ מספיק זמן בשביל פחות מאשר ניצחון מוחץ בעימות.

מבחינה אסטרטגית הבעיה של טרמפ נותרה בעינה: הוא הצליח להלהיב את בוחרי הפריימריז הרפובליקנים יותר מאשר כל מועמד בעשורים האחרונים, אבל הוא לא הצליח לעשות מה שפוליטיקאים רפובליקנים רגילים לעשות, וזה להתמרכז מיד לאחר שהפריימריז נגמרים. מועמדים רפובליקנים תמיד מתנגדים להפלות (הפסקת הריון) ותמיד מבטיחים הבטחות דרמטיות כשהם מתמודדים בפריימריז, אבל הם גם בדר"כ משנים את הטון אחר כך, ומשתדלים לדבר על הנושא באופן יותר טכנוקרטי (למשל, "הממשלה הפדרלית לא צריכה להתערב בנושא, ולכן צריך לבטל את החלטת בית המשפט העליון בנושא ולהחזיר את זה למדינות"). ההתבטאות של טרמפ על רופאים ש"עוקרים" תינוקות חיים מהרחם שבועות ספורים לפני הלידה, מעבר לזה שהיא שקרית, מכניסה דימויים לראש של הצופים שלא עוזרים לטרמפ. הנה עוד דוגמא: טרמפ הזמין את שרה פיילין, המועמדת לסגנית-הנשיא מ-2008, כאורחת שלו לעימות. שרה פיילין היא יקירת הימין מהסוג של "מפלגת התה", והיא מושא ללעג מצד הדמוקרטים. היא בחירה מצוינת למועמד שרוצה לזכות בפריימריז בנברסקה, אבל היא מישהו שעדיף להחביא בשלב זה של הקמפיין.

בכל אופן, הדעה הרווחת היא שקלינטון ניצחה גם בעימות הזה, וגם אם זה לא נכון, זה לא באמת משנה, כי מה שברור זה שהעימות הזה לא ייתן לטרמפ את סוג הדחיפה שהוא זקוק לה כרגע.

הבחירות לסנאט

אז עכשיו כשנראה שהבחירות לנשיאות כמעט מוכרעות (עד כדי הפתעות משמעותיות של הרגע האחרון), אז כדי שלא יהיה משעמם, נדבר קצת על הבחירות לסנאט.

כזכור, בסנאט יש 100 סנטורים, שניים לכל מדינה, שמחולקים לשלוש "כיתות". כל שנתיים עומדים לבחירה המושבים של אחת הכיתות, ובסה"כ סנטורים נבחרים לשש שנים. השנה, עומדים לבחירה המושבים של כיתה מספר שלוש, שכוללים 10 מושבים שמוחזקים כרגע על ידי הדמוקרטים ו-24 מושבים שמוחזקים על ידי רפובליקנים. הסיבה לפער הזה היא שחברי כיתה מספר שלוש נבחרות לאחרונה בשנת 2010, שנתיים אחרי שאובמה נבחר לראשונה, והבחירות הראשונות שבהן ניכר התסכול של הבוחרים מהאבטלה הגבוהה (שבאה אחרי המשבר הכלכלי). השנה הבחירות מאוזנות יותר בין המפלגות, כך שהרפובליקנים צפויים חלק מהמושבים שלהם. כרגע יש בסנאט רוב של 54-46 לרפובליקנים, כך שאם הדמוקרטים יצליחו להפוך 4 מושבים, הם יגיעו למצב של תיקו (במצב של תיקו בהצבעה סגן הנשיא מכריע, ובהנחה שקלינטון תנצח, זה יבטיח להם רוב בפועל).

הנה בקצרה המדינות שכדאי לשים לב לתוצאות בהן ביום הבחירות.

מושבים שמוחזקים כרגע על ידי דמוקרטים:

1. נבדה – מנהיג הדמוקרטים בסנאט, הסנאטור הארי ריד, החליט לפרוש אחרי שלושים שנים בסנאט ועל המושב שלו מתמודדת קתרין קורטז-מאסטו, שאם תיבחר תהיה האישה הראשונה ממוצא היספני שנבחרת לסנאט. מולה מתמודד ג'ו הק, איש צבא לשעבר וחבר קונגרס רפובליקני מתון. כרגע נראה שזה המושב היחיד שהדמוקרטים עלולים להפסיד לרפובליקנים השנה.

מושבים שמוחזקים כרגע על ידי רפובליקנים:

1. פלורידה – הסנטור מרקו רוביו נחשב בעייני רבים (וגם בעייני) למועמד מרכזי לנשיאות השנה, והצליח להביך את עצמו במהלך הפריימריז ואפילו להפסיד במדינה שלו. הוא החליט לפרוש מהסנאט ואז שינה את דעתו יומיים לפני הדדליין. הסקרים כרגע מנבאים לו ניצחון, אבל הפער לא גדול ויכולות להיות הפתעות.
2. אילינוי – אילינוי היא מדינה מאוד "כחולה" והניצחון של הסנאטור מארק קירק ב-2010 היה מפתיע. השנה מולו מתמודדת חברת הקונגרס הדמוקרטים הכריזמטית תאמי דקוורת', טייסת מסוקים שאיבדה את שתי רגליה במלחמה בעיראק. המושב של אילינוי צפוי לעבור לדמוקרטים השנה.
3. אינדיאנה – אינדיאנה אמנם מדינה "אדומה" מאוד, אבל הסנטור המכהן, הרפובליקני דן קואטס, פרש, וכרגע מול חבר הקונגרס הרפובליקני טוד יאנג מתמודד אוון באיי, שהיה מושל פופולרי בשנים 1988-1996 ואח"כ סנטור מטעם המדינה בשנים 1998-2010. לפני שש שנים הוא פרש מסיבות אישיות, ועכשיו הוא החליט לחזור להתמודד על קדנציה שלישית בסנאט. הוא כרגע מוביל בסקרים בפער קטן וזה יכול להפוך לעוד מושב שהרפובליקנים מפסידים.
4. מיזורי – גם מיזורי מדינה די שמרנית, אבל הסנטור המכהן רוי בלנט איננו פופולרי במיוחד. מולו הדמוקרטים הצליחו לגייס את ג'ייסון קנדר, בחור צעיר ואמביציוני שכרגע נהנה מיתרון קטנטן בסקרים.
5. ניו המפשיר – פעם ניו המפשיר נחשבה מדינה "אדומה", אבל זה היה בעיקר בגלל הגישה הליברטריאנית של רבים מתושביה. ככל שהמפלגה הרפובליקנית נהייתה שמרנית יותר בענייני חברתיים, ניו המפשיר הולכת ונהיית יותר כחולה. כרגע מתנהל שם קרב צמוד בין הסנטורית המכהנת קלי איוטה למושלת הנוכחית מאגי הסן. איוטה היא רפובליקנית מאוד מתונה, והודיעה שלא תצביע לטרמפ השנה, והסן היא מושלת מאוד פופולרית. להסן יש יתרון קטן בסקרים כרגע.
6. צפון קרוליינה – היא עוד מדינה שהולכת ונהיית "כחולה". הסנטור המכהן ריצ'ארד בר איננו אהוד במיוחד, אבל המתמודדת שמולו דבורה רוס הדמוקרטית היא מועמדת אלמונית יחסית. לבר יש יתרון קטנטן בסקרים כרגע.
7. פנסילבניה – פנסילבניה היא עוד מדינה "כחלחלה" שמכהן מטעמה כרגע סנטור רפובליקני, פט טומי. אבל טומי הוא רפובליקני מתון ומולו מתמודדת דמוקרטית אלמונית, קייטי מקגינטי, כך שיש לו סיכוי לשמור על הכסא. הסקרים כרגע מצביעים על תיקו.
8. וויסקונסין – וויסקונסין גם היא "כחלחלה" ובמסגרת גל ההצלחה של הרפובליקנים ב-2010 הצליח רון ג'ונסון להדיח את הדמוקרט ראס פיינגולד אחרי שמונה עשרה שנים בסנאט. השנה פיינגולד רוצה את הכסא שלו בחזרה, ולפי הסקרים הוא גם יקבל אותו.

 

 

לקראת העימות השלישי

לצערי, לא היה לי זמן לעדכן את הבלוג בשלושת השבועות האחרונים. אלה היו שלושה שבועות רוויי אירועים, אשר ככל הנראה הביאו את המרוץ לבית הלבן לנקודת האל-חזור. כמובן ששום דבר לא גמור ועדיין יש שלושה שבועות עד יום הבחירות, אבל בהיסטוריה של ארה"ב לא היה מועמד שהצליח לחזור מפיגור דומה בסקרים לזה שטרמפ נמצא בו כעת. זה נכון גם לגבי הסקרים ברמה הארצית, אבל בולט במיוחד ברמת המדינות והאלקטורים: קלינטון מובילה בבטחה בכל המדינות ה"כחולות" (ר' פוסט קודם בנושא) ובנוסף יש לה כ-4-5% יתרון בפלורידה, שזה בפני עצמו כמעט ומבטיח לה זכייה. מעבר לכך, יש לה יתרון ניכר בניו מקסיקו, קולורדו, וירג'יניה, ניו המפשיר; ויתרון מסוים באוהיו, צפון קרוליינה, ונבדה. לפי חלק מהאתרים שמסכמים סקרים, היא עשויה אפילו לזכות בג'ורג'יה ואריזונה.

העימות הסגן-נשיאותי

אוקטובר דווקא התחיל באופן מוצלח מבחינת הרפובליקנים. בעימות בין המועמדים לתפקיד סגן הנשיא, מייק פנס, מושל אינדיאנה הרפובליקני, יצא כשידו על העליונה. המועמד הדמוקרטי, הסנאטור טים קיין, הגיע לעימות עם אסטרטגיה לא נכונה: הוא בעצם המשיך את הקו המרכזי של הקמפיין שאומר שטרמפ איננו מועמד ראוי לנשיאות. הבעיה היא שטלוויזיה היא מדיום ויזואלי, וכשקיין דיבר על טרמפ, לא הופיעה תמונה של טרמפ בצד השני של המסך, אלא זאת של פנס, שהיה רגוע וענייני, והגיב לטענות של קיין בהערות בסגנון: "מה פתאום? טרמפ מעולם לא אמר את זה". כמו כן, ההפרעות התכופות של קיין בזמן שיריבו מדבר, דווקא יצרו את הרושם שהרפובליקני הוא המועמד הסביר.

קיין היה צריך להתעמת עם פנס ולא עם טרמפ. הוא היה צריך להכריח את פנס להגן על טרמפ בנקודות שבהן הוא לא באמת מסכים עם טרמפ (למשל, סחר בינ"ל ומדיניות חוץ), מה שהיה מכריח את פנס להכריע בין הנאמנות לטרמפ לבין העתיד הפוליטי האישי שלו במקרה של הפסד. למזלו של קיין, הרייטינג של העימות הסגן-נשיאותי נמוך, ולא נראה שהייתה לו ההשפעה כלשהי על הסקרים.

הקלטת הלוהטת

שלושה ימים אחרי העימות הנ"ל, התגלתה אותה קלטת מפורסמת שבה טרמפ מתגאה במה שלא ניתן לתאר אלא כתקיפה מינית. יו"ר בית הנבחרים והמועמד הרפובליקני לסגנות ב-2012, פול ראיין, היה אמור להופיע באירועי קמפיין של טרמפ באותו סוף השבוע, והחליט לבטל. זה היה הסימן שהתחיל נטישה המונית של בכירים רפובליקנים את המועמד של מפלגתם לנשיאות.

למה דווקא הקלטת הזאת הייתה הקש? קשה לומר. הדברים אמנם דוחים, אבל מכל מה שאנחנו יודעים על טרמפ, האם יש באמת מישהו שחשב שהוא לא סוג האנשים שאומרים דברים כאלה? האם ההתבטאויות הגזעניות והמיזוגיניות שלו שנאמרו בעצרות והופעות בתקשורת באופן גלוי חמורות פחות ממה שאמר לפני יותר מעשור באיזה תכנית ריאלטי? יכול להיות שזו הפוריטניות של השמרנים שרגישה יותר לגבר נשוי שמתפאר בכך שהוא תופס לנשים אחרות ב-pussy, או אולי זה פשוט ניצול של הזדמנות: עד העימות הראשון היתרון של קלינטון היה במגמת ירידה, אבל משם הוא התהפך ורפובליקנים החליטו שחודש לפני הבחירות עדיף שהבוחרים לא יזהו אותם עם טרמפ.

כך או כך, מעבר להשפעה הישירה של הקלטת, יש את ההשפעה העקיפה: העיסוק בה לגמרי משקיט כל דבר אחר. למעשה, גם היום, כמעט שבועיים אחרי, העיסוק בנושא מטביע כמעט לגמרי כל עיסוק בנושאים שהיו יכולים לפגוע בקלינטון. בפרט, המסמכים החדשים שחשפה וויקיליקס על ההרצאות פרטיות של קלינטון, מהן משתמע שהיא יותר ידידותית לסחר חופשי ממה שהיא מנסה להציג כרגע. בסיטואציה אחרת זה היה יכול להוביל לדיון חשוב על סחר בינ"ל ויחסי חוץ, שאולי היה עוזר לטרמפ.

העימות השני

טרמפ דווקא הגיע מוכן יותר לעימות השני, והמעמד היה הרבה פחות חד-צדדי מאשר העימות הראשון. היו אפילו סימנים של דיבור על מדיניות (למשל, כשהסביר שהוא יחליף את רפורמת הבריאות של אובמה בהגברת התחרות – זו אמנם נוסחה רפובליקנית ישנה מאוד, ויש הרבה סיבות להאמין שהיא לא יכולה להיות פתרון לבעיות האמתיות של המערכת, אבל ניחא). הוא גם כמעט והצליח לעורר דיון על הפרשיות של קלינטון, אבל אז הוא הבטיח שכשהוא יהיה נשיא היא תהיה בכלא. למותר לציין שאיום בכליאת יריבים פוליטיים איננו פרקטיקה פוליטית מקובלת בארה"ב.

טרמפ  גם לראשונה בעצם הודה שלא שילם מס הכנסה פדרלי במשך שנים, וטען שזה מוכיח שהוא "חכם". הוא טען שהוא מבין איך מערכת המס עובדת, ולכן הוא יידע איך לשנות אותה. קלינטון, לטענתו, נמצאת בכיס של התורמים העשירים שלה שבדיוק כמוהו מנצלים את השיטה, ולכן היא לא תקיים את ההבטחות שלה לרפורמה במערכת המס. (אגב, וורן באפט שחרר אחרי כמה ימים את טפסי המיסים שלו כדי להוכיח שהוא דווקא כן משלם מס הכנסה פדרלי, ולא מנצל את הפרצות שטרמפ מנצל).

בקיצור, הקונצנזוס של הסוקרים והפרשנים הוא שקלינטון ניצחה גם בעימות השני, אבל בנקודות ולא בנוקאאוט.

עימות שלישי ואחרון היום

היום יערך העימות השלישי  (ארבע בבוקר בשעון ישראל). יש להניח שקלינטון תנסה להימנע מטלטלות מיותרות. הופעה סולידית כמו בעימות השני צריכה להספיק.

טרמפ צריך יותר מזה. הוא צריך להגיע עם תחמושת טובה נגד קלינטון ולא להיגרר למחזות ההזוי. הבעיה של הקמפיין שלו היא שהם לא מצליחים לגרום לו להתכונן לעימותים – הוא לא מצליח להתרכז במהלך ההכנות. בשבועות האחרונים המסר שלו בעצרות פומביות הוא שהמערכת כולה מושחתת, ושצפויים להיות זיופים בקנה מידה רחב ביום הבחירות שמאורגנים ומתואמים על ידי בנקים וארגונים בינלאומיים. המסר הזה נקלט טוב אצל התומכים השרופים שלו, אבל אם הוא יגיד את זה בעימות, זה לא יעזור לו אצל המתלבטים.

כמובן שגם אם טרמפ ייתן הופעה מוצלחת בעימות שכמו שציינתי בהתחלה, יש לו עדיין פער מאוד גדול לסגור.

עימות ראשון

אני אוהב את הפורמט של העימותים האמריקאיים, כי זה בדרך כלל המקום היחיד שבו המועמדים ממש מנהלים דיון על נושאים שעל הפרק. זאת מסורת עתיקה בפוליטיקה של ארה"ב, שמתחילה כנראה בעימותים בין לינקולן לדאגלס בבחירות של 1858. אבל העימות של אתמול, כמו כל מערכת הבחירות השנה, לא היה דוגמא טובה לעימות פוליטי, לפחות במובן שהוא כלל מעט מאוד דיון על נושאים שעל סדר היום ועל התוכניות של המעומדים. אני לא חושב שיש מישהו שלמד משהו על הטענות בעד ונגד לבנות חומה על הגבול עם מקסיקו, על דרכים להתמודד עם מתח בין-גזעי, צמצום האי-שוויון, וכו'.

אפשר להטיל חלק מהאשמה על המנחה: לסטר הולט יכול היה להכריח את המועמדים להתייחס יותר לתוכניות שלהם לעתיד ואולי קצת פחות ללחוץ אותם על אמירות שלהם מהעבר. אפשר גם להאשים את טרמפ, לא ספציפית את ההתנהגות שלו בעימות, אלא באופן יותר כללי. רוצה לומר, שעם מועמד כמו דונלד טרמפ שמוכיח כל פעם מחדש שהוא לא מבין שום דבר במדיניות, ומשחרר תוכניות שכל כך לא מחוברות לעובדות ומתחלפות כל שבועיים, קשה ואולי אין טעם לנהל דיון רציני על פוליטיקה. אבל בעיקר, הדרך שבה הנתנהל העימות היא בעיקר פרי התכנון המצוין (מבחינתם) של הצוות של קלינטון.

בשביל להבין את כוונתי נתחיל באסטרטגיה של טרמפ. דונלד טרמפ הגיע לעימות עם תוכנית פשוטה: המסר שלו מהמשפט הראשון היה שהמדינה נמצאת במצב איום ונורא בכל החזיתות, ושנשיאות של הילארי קלינטון תהיה עוד ארבע שנים של אותו דבר. הוא עשה כל מאמץ לחבר את קלינטון למה שנתפס אצל הרבה מהבוחרים ככשלונות של ממשל אובאמה (למשל, מאזן הסחר השלילי וספציפית הסכם הסחר הטרנס-פסיפי, רפורמת הבריאות, ההתמודדות מול דאע"ש). הנה למשל המשפטים הראשונים שהוא אמר בעימות (התימלול המלא):

תודה, לסטר. המשרות שלנו עוזבות את המדינה. הן עוברות למקסיקו. הן עוברות להרבה מדינות אחרות. אתם רואים את מה שסין עושה, ביחס לייצור המוצרים שלנו…

 

אציין רק שדי מקובל בדברי פתיחה לברך את המועמד השני, לומר כמה דברים פתיחה כלליים. אני לא חושב שטרמפ התכוון להיות פחות רשמי בכוונה. אני חושב שהוא היה לחוץ ובטעות קפץ ישירות לפסקה השנייה של מה שהוא התכוון להגיד.

כבר בפעם הבאה שלקלינטון ניתנה זכות הדיבור היא כללה בדבריה את העקיצה הבאה:

הוא [טרמפ] התחיל את העסק שלו עם 14 מיליון דולר שהוא הלווה מאביו, והוא באמת מאמין שככל שעוזרים יותר לעשירים, יהיה יותר טוב לכולם.

זה לכאורה ויכוח ישן בין רפובליקנים אם הטבות מס לעסקים מועילות לצמיחה יותר או פחות מהתערבויות ממשלתיות אחרות, אבל למשפט הזה יש מטרה אחרת. זה פתיון. וטרמפ בלע אותו בלי היסוס. כשקלינטון סיימה המנחה שאל אותו על תוכניות ספציפיות יותר, והוא אמר:

ובכן, קודם כל — ולפני שנתחיל עם זה [ההתיחסות לשאלה] — אבא שלי נתן לי הלוואה מאוד קטנה ב-1975 ואני בניתי חברה ששווה הרבה מילארדים של דולרים…

כי כפי שכבר אמרתי בעבר, טרמפ לא יכול להתאפק מאשר להפוך כל דבר לדיון על טרמפ. וככה בדיוק המשיך שאר העימות, כאשר קלינטון כל הזמן משלבת בתוך דבריה אמירות שנועדו להוציא את טרמפ משווי משקל (ואני בטוח שתוכננו היטב מראש).

הנה עוד דוגמא שחביבה עלי במיוחד. בשלב מסוים קלינטון התייחסה לכך שטרמפ לא פרסם (כמקובל בשנים קודמות) את דו"חות המס שלו מהשנים האחרונות. טרמפ צפה את ההתקפה הזאת מראש, והציע דיל: הוא ישחרר את הדוחות (למרות שעורכי הדין שלו ממליצים לו לא לעשות זאת) בתנאי שקלינטון תפרסם את 33,000 הודעות האימייל שלה שנמחקו. אבל לקלינטון יש יותר שליטה עצמית מאשר לטרמפ. היא התעלמה לחלוטין מההצעה, והמשיכה להעלות השערות על הסיבות בגינן טרמפ לא משחרר את הדו"חות: "אולי הוא לא שילם מס פדרלי בכלל" כי יש שנתיים בעבר שבהן אנחנו יודעים שהוא לא שילם מס פדרלי (כאן טרמפ התערב ואמר שזה מוכיח שהוא "חכם", לא בטוח שהקהל אהב את זה). ואז הגיע העקיצה הכואבת היותר: "אולי הוא פחות עשיר ממה שהוא רוצה שנחשוב". היה ניכר בפניו של טרמפ שהוא עצבני. בשלב הזה היא ציינה שטרמפ עשה את העושר שלו על הגב של אחרים, כמו למשל זה של מתקין וילונות שהיה בקהל. הוא התקין וילונות במועדוני גולף של טרמפ אבל לא קיבל את התשלום שהגיע לו. טרמפ התערב שוב: "אולי הוא לא עשה עבודה טובה, ולא הייתי מרוצה".

אני יכול עוד להמשיך, אבל אולי נסתפק בזה. התוצאה היא הסכמה מקיר לקיר בקרב הפרשנים שקלינטון "ניצחה" בעימות. אבל האמת היא שאין כזה דבר לנצח בעימות, השאלה היחידה היא איך העימות משפיע על קבוצה קטנה של בוחרים שטרם החליטו למי להצביע, ואף אחד לא באמת יודע מי אלה האנשים האלה. שני הסקרים היחידם שראינו מאז יום שני מצביעים על שיפור משמעותי במצבה של קלינטון, אבל זה עדיין מוקדם להגיע למסקנות.

ביום שלישי הקרוב העימות בין המועמדים לתפקיד סגן הנשיא. יש לי תחושה שמבחינת תוכן פוליטי, הולך להיות עימות יותר מעניין מהעימותים הנשיאותיים. מייק פנס הרפובליקני הולך לעשות כל מאמץ לדאוג לכך שהדיון לא יהיה על טרמפ אלא על אובאמה. נראה מה יקרה.

 

 

 

פליטים סורים וסוכריות – איך התקשורת האמריקאית משרתת את טרמפ

רציתי לכתוב כמה מילים על האופן שבו התקשורת האמריקאית, לדעתי, מאפשרת את ההצלחה הבלתי צפויה של דונלד טרמפ, והשבוע סיפק דוגמא מצוינת בצורה של ציוץ על פליטים סורים וסוכריות.

ביום שני דונלד טרמפ ג'וניור (הבן של) צייץ את התמונה הבאה, והוסיף שהיא "אומרת הכל":

האנלוגיה הזאת ודומות לה נאמרו פעמים רבות על ידי מספר גורמים בימין הרפובליקני בשנה האחרונה (לדוגמא).

התגובה הכללית בתקשורת האמריקאית היא זעזוע מההשוואה, הנה למשל כאן, כאן וכאן. הזעזוע הזה הוא מצוין מבחינת טרמפ. האנלוגיה על הסוכריות המורעלות פשוטה ומובנת לכולם, ובעיניי הרבה מהבוחרים היא לכל היותר חוסר רגישות. רוב הבוחרים כנראה גם חושבים שהסכנה שבטרור האסלאמי זה מה שחשוב ולא הנימוס. כלומר, הם חושבים שהתגובות המזועזעות הן דוגמא לדרך שבה ה"ליברלים" יותר מודאגים מלהיות פוליטיקלי קורקט, מאשר לדאוג לביטחון של האזרחים האמריקאים.

בהזדמנות אחרת, אותו ג'וניור דיבר על המגמתיות של התקשורת בעד הדמוקרטים ונגד אביו, ואמר שאם היה מתגלה שהמפלגה הרפובליקנית עשתה מה שהמפלגה הדמוקרטית עשתה לסאנדרס בתקופה הפריימריז, "הם היו מחממים את תאי הגזים". גם כאן, התגובה הכללית (כולל של הליגה נגד השמצה) הייתה להאשים אותו בחוסר רגישות וביזוי זיכרון השואה.

בשני המקרים יש שיטענו שהזעזוע במקום. הבעיה היא שזעזוע כזה משרת רק את תחושת העליונות של מי שממילא שונא את טרמפ, ואת הניכור של מי שמרגיש שמתנשאים עליו – אותו הניכור שכנראה מניע הרבה מהמצביעים שלו.

נראה שלאף אחד אין סבלנות בימינו להתייחס באופן פשוט וישיר לטענות, ובפרט, לדרוש מטרמפ להסביר את הסתירות שנראה שקיימות בינן למציאות. נניח, לגבי "תאי הגזים", אמנם התגלו מיילים שהרושם שעולה מהם הוא שבכירים במנגנון של המפלגה הדמוקרטית העדיפו את קלינטון על סאנדרס, וחשבו על דרכים להשפיע על הפריימריז, אבל לא נראה שהם השתמשו בכוחם על מנת להטות את הבחירות. יחד עם זאת, יו"ר המפלגה התפטרה בעקבות הפרשה. מהמטה הרפובליקני אמנם לא דלפו הודעות דוא"ל (ההאקרים הרוסים פחות התעניינו בהם), אבל אנחנו יודעים מדווחים בעיתונות שגם במטה המפלגה הרפובליקנית לא היו מרוצים בלשון המעטה מהמצב בפריימריז.

וחזרה לעניין הסוכריות, הדיון החשוב שהיה צריך להתקיים סביב הפרשה, הוא סביב השאלות הבאות: האם הפליטים באמת מגדילים משמעותית את הסיכון לטרור? האם תהליך הסינון שלהם לא מספיק קפדני? וכו' וכו'. כמה מומחים לעניין ציינו, למשל, שטרוריסט שרוצה להסתנן לארה"ב, ימצא שהרבה יותר קל להשיג ויזת תייר מאשר לעבור את הסינון הקפדני שעוברים מי שמבקשים מעמד של פליט. למרבה הצער, היחיד שמנסה לקיים את הדיון הזה בצורה הזאת הוא הקומיקאי ג'ון אוליבר. מומלץ.

הפער הצטמצם

לפני שבועיים חבר אמריקאי הסביר לי מדוע הוא מעריך שהילארי קלינטון תנצח בסופו של דבר את טרמפ: שני המועמדים הם המועמדים הכי לא-אהודים בהיסטוריה של הבחירות בארה"ב  (ר' למשל), ולכן מבחינה טקטית, ברור ששני הקמפיינים צריכים להתמקד במועמד האחר. שני מנהלי הקמפיינים מבינים את זה, וזה ניכר גם בנאומים ובעיקר בתשדירי הבחירות של החודשים האחרונים. אבל בעוד שקלינטון נצמדת למסר, לטרמפ קשה מאוד עם הרעיון שיהיה משהו בעולם הזה שלא עוסק בטרמפ.

אני לא יודע אם ההערכה של חברי תוכיח את עצמה בנובמבר, אבל הניתוח הזה בהחלט מסתדר עם מה שאנחנו רואים מתחילת החודש. ההתעסקות המחודשת עם ענייני האי-מייל של קלינטון, הערה בעייתית שלה (basket of deplorables)  וכמובן, דלקת הריאות שלה השבוע, כולם הביאו למצב שהתקשורת מרבה להתעסק בקלינטון. כרגיל השנה, הנושאים האלה אינם קשורים לתוכניות של המועמדים לסוגיות שעל הפרק, והם גם לא מלמדים הרבה על ראיית העולם של המועמדים, אבל זה שם המשחק בבחירות הנוכחיות. התוצאה בינתיים היא המשך מגמת הירידה ביתרון של קלינטון על פי הסקרים. למעשה, לפי הסקר המאוד מקיף של Ipsos מאתמול (שישי) יש ממש תיקו בין המועמדים במספר האלקטורים.

פרשת האי-מיילים החדשה (אם אפשר לקרוא "חדשה" לפרשה מלפני שלושה שבועות) נוגעת בעיקר לחשיפת קשרים לא-אתיים לכאורה בין העמותה שמנהל ביל קלינטון (The Clinton Foundation) לבין הילארי קלינטון כמזכירת המדינה. לפי הטענות, הילארי נפגשה עם כמה תורמים של העמותה, ועזרה לקדם את ענייניהם של אחרים. כשקלינטון מונתה לתפקיד, הקלינטונים ואובאמה חתמו על מסמך הסכמות בנוגע לכללים שנועדו למנוע ניגוד אינטרסים. למיטב הבנתי, הכללים האלה לא הופרו, אבל היו מספר מקרים שאפשר לכנות אותם גבוליים. הנה למשל הדו"ח של politifact.

ההערה של קלינטון על ה-basket of deplorables ("סל של מגונים") היא תקלה שהייתה יכולה להימנע בקלות. קלינטון רצתה להגיד שהיא מבינה את המצוקות של מעמד הביניים, שדוחפות רבים מהם לתמוך בטרמפ. היא הייתה יכולה להגיד משהו בסגנון: "יש קבוצה מסוימת של תומכי טרמפ שהם גזענים, מיזוגניים, אנטישמיים, וכיו"ב, ועליהם אני לא מדברת, אבל יש קבוצה חשובה יותר של אנשים שנפגעו מאוד מהשינויים בכלכלה האמריקאית…". במקום זה היא אמרה שחצי מתומכי טרמפ הם בקבוצה הראשונה, וזה מיד צוטט כאילו היא מתכוונת לומר שלדעתה כמעט 25% מהמצביעים האמריקאים הם ב"סל של מגונים". למחרת היא הוציאה הודעה שמנסה לתקן את הרושם, אבל הנזק נעשה.

לגבי עניין הבריאות, זה טיפה יותר מורכב. הבריאות של מועמדים לנשיאות תמיד שיחקה תפקיד בבחירות אמריקאיות, אבל ההתקפות בנושא הזה על קלינטון הן חסרות תקדים. לפי כל הראיות המועמדת הדמוקרטית היא אישה בריאה בדרך כלל, והבעיות הרפואיות שהיו לה בשנים האחרונות הנן מינוריות ואופייניות לגילה  (היא בת 68, טרמפ בן 70). למרות זאת, בחודשים האחרונים מתקיים קמפיין של רמיזות על כך שהיא מסתירה בעיות בריאות קשות, בעיקר סביב הטענה (חסרת הביסוס) שהיא סבלה משבץ. הטענות הקונקרטיות על השבץ בעיקר מופיעות באינטרנט בכל מיני סרטונים וציוצים, ולא זכה להתייחסות רשמית של הקמפיין של טרמפ, אבל מידת התיאום בין דוברים ימניים שמפזרים אמירות מרומזות ברשתות כמו פוקס-ניוז לא מתיר מקום לספק שמדובר בקמפיין מתואם.

עכשיו, מה יכולה לעשות מועמדת עם מחלה קלה בסיטואציה כזו? היא כנראה הייתה צריכה לקחת כמה ימי מנוחה כדי להבריא ולהודיע על הסיבה, ובעיקר להגיד את האמת בנושא. אבל בנסיבות הקיימות, זה היה רק מזין גל השמועות ותאוריות הקונספירציה, אז היא בחרה להסתכן ולקוות שהיא תתגבר על המחלה תוך כדי תנועה, ושאף אחד לא ידע, והתוצאה הייתה ההתעלפות המתוקשרת במהלך הטקס ב-11/9.

בכל אופן, התקשורת עוסקת בימים אלה יותר בקלינטון מאשר בטרמפ, והסקרים מצביעים על כך שהפער שנפתח בין המועמדים החל מתחילת אוגוסט כמעט הצטמצם לחלוטין. מצד שני, צריך גם לזכור שתנודות כאלה בסקרים הן מאוד אופייניות לבחירות בארה"ב. הנה למשל השוואה בין סקרים של 2012 ו-2016 (הדהוי זה 2012).

אפשר לראות שהמרוץ יותר תנודתי השנה, אבל התופעה של פתיחת פער וצמצום איננה בלתי אופיינית. מצד שלישי, יש כן הבדל אחד גדול בין 2016 ל-2012, וזה שמועמדים של מפלגות קטנות (גארי ג'ונסון וג'יל סטיין) עדיין זוכים לתמיכה יחסית גבוהה (כ-11%). ב-1992 ו-1996 היה מועמד בשם רוס פרו, שזכה בבחירות ל-19% ו-8% בהתאמה, אבל באופן כללי זו תופעה די נדירה בפוליטיקה אמריקאית.

האירוע המשמעותי הבא צפוי להיות העימות הראשון בין המועמדים, שיתקיים ב-26.9. הולך להיות מעניין.

המופע של טרמפ

הסיבה ששוב לא עדכנתי את הבלוג כבר חודש היא שהבחירות השנה לא עושות שום חשק לכתוב. כשהתחלתי את הבלוג הזה המטרה הייתה לפתוח לקוראי העברית צוהר להבנת המערכת הפוליטית האמריקאית מנקודת מבט אמריקאית (כלומר, לא מנקודת מבט של "איך זה משפיע על ישראל"). לפני ארבע שנים ניסיתי להסביר איך המערכת הפוליטית עובדת ברמות שונות, ובעיקר מה הן הסוגיות הפוליטיות והתרבותיות שמשחקות תפקיד בארה"ב. השנה יש מעט מאוד הזדמנויות כאלה כי יש רק נושא אחד על סדר היום: דונלד טרמפ.

אני לא יכול לכתוב על ההבדלים בתפיסות המדיניות או הכלכליות בין טרמפ לקלינטון, כי אני לא מצליח להבין מה התפיסות של טרמפ (אם בכלל יש כאלה). גם בנושאים שחשבתי שיש לו בהם תפיסות יותר עקביות, הוא מצליח להפתיע. אפילו בנושא הגבלת ההגירה, שהיה לכאורה גולת הכותרת של הקמפיין שלו, בשבועיים האחרונים הוא הצליח לבלבל את כולם עם שורה של הצהרות ונאומים. מחר הוא אמור לשאת נאום שאולי יעשה סדר בנושא אחרי פגישה עם נשיא מקסיקו.

אז מה בכל זאת קרה מאז העדכון האחרון? הוועידה הדמוקרטית הייתה הצלחה גדולה מבחינת המארגנים. הנאומים היו אפקטיביים וקיבלו בעיקר תגובות חיוביות, והמסר של תקווה, פטריוטיות והכלה עבר מצוין. איך אני יודע? הנה אוסף חלקי של רפובליקנים שמסבירים למה הועידה היא אסון מבחינתם.

בניגוד לרפובליקנים, שהצליחו להשתיק כמעט לגמרי את מתנגדי טרמפ באולם הוועידה, הדמוקרטים נאלצו להתמודד עם הקולניות של תומכי סנדרס לכל אורך השבוע, אבל בסופו של דבר לא נראה שזה פגע בהם יותר מדי. אולי אפילו היה מועיל בטווח הארוך לתת להם לשחרר קיטור.

מיד אחרי הוועידה הסקרים התחילו לנוע לכוון של קלינטון. זה אפקט מוכר וצפוי שהפרשנים האמריקאים קוראים לו convention bump. רק שהפעם הצטרף לזה גם איבוד העשתונות של טרמפ. לדונלד אין עור עבה, וכשמעליבים אותו יש לו צורך קומפולסיבי להגיב. בפרט, אחרי שח'זר ח'אן, אב של קצין מוסלמי מעוטר שנפל בקרב בעיראק, התגרה בו מעל דוכן הוועידה,  טרמפ תקף אותו חזרה, ושאל אם אשתו של חאן שותקת כי אסור לה לדבר. מכאן והלאה הקמפיין נכנס לסחרחורת של אמירות שנויות במחלוקת ותגובות הבהרה שלא באמת מבהירות שום דבר.

מנהלי הקמפיין של טרמפ ניסו להחזיר אותו לתלם של נאומים כתובים מראש במקום שליפות מהשרוול, אבל זה הצליח רק חלקית וליום-יומיים לפני האמירה הבעייתית הבאה. בסופו של דבר הם הוחלפו באנשי ימין רדיקליים יותר, עם אסטרטגיה של "תנו לטרמפ להיות טרמפ" (שזו בעצם האסטרטגיה של הקמפיינרים המקוריים שהוחלפו מזמן כדי למנות את אלה שפוטרו החודש). בסופו של דבר, אחרי חודשיים שבהם נראה שטרמפ כמעט וסוגר את הפער מול קלינטון, שבוע לתוך אוגוסט הפער חזר לרמתה של תחילת מאי ואף גדל.

אני קורא לזה "המופע של טרמפ", כי נראה שהדבר היחיד שמשנה זה מה הוא אומר או איך הוא נתפס. כל השאר זניח. ההישג הגדול של הקמפיין הדמוקרטי הוא בהצלחתם לצייר את טרמפ כ-un-American, וזה בעיקר חשוב כי הקמפיין שלו עד לרגע זה היה מבוסס על כך שהוא all-American. את אחד ההסברים לתהליך הזה מספק ג'.ד. ואנס, סופר שכתב את אחד הספרים המעניינים שיצאו השנה: Hillbilly Elegy, ספר אוטוביוגרפי, שאפשר ללמוד ממנו הרבה על בני המעמד הנמוך הלבן בארה"ב.  הנה למשל ראיון מעניין (לאתר שמרני) שבו הוא מסביר למה לדעתו לבנים בני המעמד הנמוך והבינוני-נמוך מרגישים שטרמפ מבטא את הקול שלהם, וגם למה ההתייחסות שלו למשפחה שכולה בצורה מזלזלת פוגעת מאוד במאמץ הזה.

אגב, נייט סילבר מתעקש להזכיר שמבחינה סטטיסטית התומכים של טרמפ אינם מהמעמד הבינוני-נמוך. למעשה, מצבם הכלכלי טוב בממוצע ממצבם של המצביעים הדמוקרטים ושל האוכלוסייה בכלל. זה נכון מתמטית, אבל זה ההבדל בין המצב האובייקטיבי וההוויה. המצביעים הדמוקרטים עניים יותר בעיקר כי מיעוטים אתניים מצביעים באופן לא-פרופורציוני לדמוקרטים, ולבנים לא משווים את עצמם אל השחורים כשהם מעריכים את מקומם בסולם החברתי.

לסיום, שתי תהיות שאשאיר בלי מענה:

• איך זה שבמהלך הפריימריז, אף מועמד לא הצליח לגרום לטרמפ לפול לפח שהדמוקרטים טמנו לו?
• יש שצופים פיצול קרב במפלגה הרפובליקנית (אולי אחרי הבחירות), אבל מה אפשר ללמוד מזה שלמרות הכול יש עדיין מדינות שבהן טרמפ זוכה לרוב גדול? נדמה שזה מלמד שהנאמנות המפלגתית מאוד חזקה בימינו בארה"ב.