שני דברים קטנים

טרמפ משנה עמדה בעניין מיסוי

תוסיפו לרשימה מהפוסט הקודם את העמדה החדשה של דונלד טרמפ בעניין מיסוי. במהלך הפריימריז הוא הבטיח קיצוץ במיסים של כולם – תוכנית שעדיין נמצאת על האתר שלו. השבוע הוא אמר שזו היתה רק "עמדת פתיחה", ושהוא פתוח לרעיון של העלאת מיסוי על העשירים. זו עמדה שעומדת בניגוד לקונצנזוס מוחלט בקרב הרפובליקנים.

באופן תמוה (מבחינה טקטית) טרמפ שיחרר את ההצהרה הזאת באותו שבוע שבו הקמפיין שלו התחיל להשקיע מאמץ מחודש בגיוס תרומות. הוא מימן את הקמפיין שלו בעיקר בעצמו עד היום, והוציא בערך 45 מיליון דולר, אבל לפי ההערכות הוא צריך לפחות משהו כמו חצי מיליארד בשביל לממן את הקמפיין בבחירות הכלליות. טרמפ טוען שהוא יממן את זה מתרומות קטנות, אבל עד כה הוא הצליח לגייס מתורמים רק 12 מיליון (השוו ל-229 מיליון שקלינטון גייסה).

סקרים מוקדמים לא אומרים הרבה

הארץ פרסמו בהדגשה סקר שלא נראה כל כך טוב עבור קלינטון. הסקר נערך על ידי חברת סקרים אמינה, אבל אני רוצה לשוב ולהזהיר מלייחס יותר מדי משקל לסקרים בשלב הזה. אותו הדבר נכון גם לגבי הסקר הזה, שצמביע על תיקו בג'ורג'יה. צריך לפחות לחכות שתהליך הפריימריז הדמוקרטיים יסתיים. רק לצורך הדוגמא: יש להניח שיש תומכים של סנדרס שאומרים שהם לא יצביעו לקלינטון, אבל בסופו של דבר כנראה כן יצביעו לה אם היא תהיה המועמדת.

פורסם בקטגוריה כללי | 4 תגובות

איפה טעינו?

בארבעת הימים שעברו מאז הניצחון של טרמפ בפריימריז באינדיאנה, והפרישה של היריבים שלו, יוצא לי לקרוא הרבה (מאוד) פרשנים ובלוגרים שמנסים להבין למה כולם טעו בהערכת התופעה שנקראת דונלד טרמפ. הנה למשל נייט סילבר מ-538, ונייט כהן מהניו יורק טיימס, ויש עוד רבים.  אני אמנם ודאי לא פרשן חשוב כמו הנ"ל, אבל כאן המקום להודות שגם אני טעיתי לגמרי בהערכת הסיכויים של טרמפ (בספטמבר, בדצמבר, ואחרי ההפסד שלו באיווה חשבתי שזה אולי הסוף שלו), וגם אני רוצה לחלוק כמה מחשבות על הסיבות.

היו לי שלוש סיבות שלא להתייחס למועמדות שלו ברצינות:

  1. העמדות שלו לא מתאימות לפרופיל של מועמד שמרן, כפי שראינו בשנים קודמות. חשבתי שאין לו סיכוי לא בקרב הניאו-שמרנים ולא בקרב הימין הנוצרי (אני אפרט על זה עוד בהמשך).
  2. חוסר הניסיון שלו, ויותר מזה, מה שנראה כמו בורות מוחלטת שלו בסוגיות חשובות, בסופו של דבר יחשפו, והבוחרים יבינו שהוא לא מועמד סביר לנשיאות.
  3. האישיות שלו (הנרקיסיזם, הנטייה להיעלב ולהשיב בעלבונות אישיים, וכו') ימנעו ממנו למצוא שותפים אסטרטגיים במפלגה, וללא ארגון שטח אפקטיבי הוא לא ישרוד.

כל הפרשנים שקראתי מדברים על שני גורמים שהם המעיטו בחשיבותם: ראשית, היכולת של טרמפ לשלוט במדיה, ושנית, החולשה של מנהיגות המפלגה הרפובליקנית. לפי הגישה הזו, הגורם הראשון איפשר לו לנצח למרות עמדות לא שמרניות ולמרות חוסר הניסיון, והגורם השני הפך את היעדר הארגון שלו בשטח לבעיה פחות חמורה. הם ודאי צודקים: ערוצי הטלוויזיה היו מהופנטים מהאישיות האקסצנטרית וההערות הפרובוקטיביות של טרמפ, והוא קיבל סיקור בהיקף גדול בהרבה משל יריביו. לפי הערכות מסוימות, הפער הזה שווה לזמן מסך בשווי של שני מיליארד דולר (השוו לכ-50 מיליון דולר שהוא הוציא). גם בגורם השני הם צודקים: טרמפ נהנה משדה מפולג במיוחד (16 מועמדים בתחילת הדרך), וממנגנון מפלגתי שלא הצליח לתאם מאמצים על מנת להביא לבחירה של מועמד מוצלח מבחינתם. שני הגורמים האלה, לדעת רוב הפרשנים, מסבירים את הניצחון של מועמד כל כך לא קונבנציונלי.

בכל זאת, אני קצת מופתע שבתוך כל מה שקראתי (ותקנו אותי אם ראיתם משהו אחר) לא מוזכרת האפשרות שאנחנו פשוט טועים בהבנה שלנו את הבוחרים בפריימריז הרפובליקנים, ובפרט מה חשוב להם. האם יכול להיות שהטעות בכלל הייתה בלחשוב שהעמדות שמציגים מועמדים כמו קרוז או סנטורום הם מה שמצביעים שמרנים מחפשים?

הנה טבלה עם כמה עניינים שאמורים להיות חשובים למצביעים שמרניים:

עמדה שמרנית מסורתית

דונלד טרמפ

איסור הפסקת הריון

בעבר הגדיר עצמו כמאוד "pro choice". בתחילת הקמפיין טען שעמדתו השתנתה עם השנים והיום הוא "pro life" מלבד במקרים מסוימים.

התנגדות להגבלות על החופש לשאת נשק

העמדות שהוא הציג בעבר היו מאוד קרובות לרוב הדמוקרטים כיום, וגם כאן בקמפיין הנוכחי הוא יישר קו עם העמדות הימניות יותר בנושא  (כולל ביטול אזורים אסורים בנשק ליד בתי ספר).

התנגדות למאבק הלהט"בי לשוויון

ארגון הרפובליקנים הלהט"בי log cabin republicans הגדיר אותו כאחד הרפובליקנים שהכי תומך בנושאים להט"ביים. בקמפיין הנוכחי הציג עמדות סותרות לעיתים, אבל עדיין רחוק מלהיות שמרן בנושא.

תמיכה בסחר חופשי

טרמפ הוא ההפך משמרן קלאסי בנושא הזה. למעשה, רוב הקמפיין שלו בנושאי כלכלה נשען כל עמדות פרוטקציוניסטיות.

צימצום מדינת הרווחה

טרמפ מתנגד לקיצוצים בזכאויות של הביטוח הלאומי ושל ביטוח הבריאות הממלכתי לאזרחים הוותיקים. הוט טוען שאפשר לקצץ בהוצאות מבלי לקצץ בזכאויות.

התנגדות מוחלטת לרפורמת הבריאות של אובאמה

בעבר היה בעד ביטוח בריאות ממלכתי (סנדרס הוא המועמד היחיד שתומך בעמדה זו). היום הוא טוען שהוא מתנגד לרפורמה של אובאמה, אבל במקביל הוא תומך בכל החלקים החשובים של הרפורמה כולל החיוב של פרטים לרכוש ביטוח.

התנגדות להעלאה שכר מינימום

טרמפ אומר שהוא נוטה לתמוך בהעלאת שכר המינימום

תמיכה חד משמעית בישראל

כאן המסרים שלו מאוד מבולבלים. הוא התבטא בעד המשך בניה בהתנחלויות (בניגוד לעמדה של כל הנשיאים משתי המפלגות עד היום). מצד שני, הוא פקפק בכנות הרצון של ישראל בשלום, ואמר שכנשיא הוא יהיה מתווך אובייקטיבי בין ישראל לפלסטינים ויגרום להם להגיע להסכם.

 

אז מה מסתבר? שברוב הנושאים הנ"ל העמדות של מצביעי הפריימריז הרפובליקנים הן לא מה שהן "אמורות" להיות, או לחילופין שהנושאים הללו לא כל כך חשובים להם. האמת היא, שבחלק מהנושאים הנ"ל זה לא מפתיע בכלל. לא צריך סקרי עומק כדי לדעת שרוב הציבור חושב שמדיניות שמגנה על הייצור המקומי זה לא דבר רע, או שמעט מאוד רפובליקנים מבינים את הדברים הבסיסיים ביותר בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בכל זאת, בכמה מהנושאים האחרים זה פחות ברור.

קחו לדוגמא נישואים בין בני אותו המין. הדעה המקובלת היא שרוב הציבור האמריקאי בעד, אבל שרוב הרפובליקנים נגד. זה תמיד יצר בעיות למפלגה, כי כדי לזכות במועמדות פוליטיקאים היו צריכים להביע דעות חריפות נגד ולשים את זה בראש האג'נדה שלהם, אבל זה היה פוגע בהם בבחירות הכלליות. אז מסתבר שלא צריך. אולי גם לרפובליקנים לא באמת כל כך אכפת מהנושא. אותו דבר לגבי הפסקת הריון, וגם לעניין הנשק.

המעניין הוא שטרמפ הצליח ליצור את הרושם שהוא תרבותית דומה למצביעים שלו מבלי להביע עמדות שמרניות קלאסיות. הכוונה שלי הוא שהוא מצטייר כאמריקאי "אמיתי" (ע"ע שרה פיילין), קשוח, שאוהב אקדחים ושונא ליברלים. אתם יודעים, ליברלים שהרפובליקנים שונאים, כאלה טבעונים, שמעריצים הומואים, ומתחנפים לשאר העולם.

אותו דבר לגבי רפורמת הבריאות של אובאמה. ההתנגדות לרפורמה הייתה אולי הנושא הראשי שעליו התבססה תנועת "מסיבת התה"  ב-2009. אפשר היה לצפות שהקמפיין המאסיבי שלהם יחדד את העמדות בנושא בתוך המפלגה. אבל כנראה שהיכולת של הנושא לאחד את המצביעים הרפובליקנים התבסס על התנגדות לכך שהנשיא הליברל מוושינגטון יגיד לנו מה לעשות, ובכלל לא לתוכן של הרפורמה.

בסופו של דבר, המצביעים של טרמפ, שהם כמעט כולם לבנים בני המעמד הבינוני, משוכנעים שגונבים להם את המדינה. אמצעי התקשורת שלהם, ובראשם פוקס ניוז, מדברים השכם וערב על הגירה, על זה שאי אפשר לחגוג את חג המולד באופן ציבורי, על זה שלהתנגד לתא משפחתי לא-מסורתי זה לא אופנתי, וכו' וכו'. בשביל לזכות בהצבעה שלהם טרמפ רק היה צריך לתקוף את כל מה שיקר לליבם של האליטות הליברליות. ככל שהוא אמר דברים שעיצבנו את הליברלים יותר, כך הוא קיבל יותר תקשורת (שבחלקה הייתה מזועזעת מהאמירות), והסיקור של הזעזוע של הליברלים עוזר לו לא פחות מהסיקור של דבריו המקוריים.

עדכון: אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט מצאתי שג'ורג' פאקר כותב דברים דומים, ומסביר למה זו בעיה גם של הדמוקרטים.

פורסם בקטגוריה כללי | 8 תגובות

עדכון אפריל

אתמול נערכו פריימריז בחמש מדינות בצפון מזרח ארה"ב (קונטיקט, דלוור, מרילנד, פנסילבניה ורוד איילנד) ואם מוסיפים לכך את ניו יורק שהצביעה לפני שבוע, אז מדובר בבלוק די גדול של צירים (631 דמוקרטים ו-213 רפובליקנים).

דמוקרטים

בצד הדמוקרטי, הילארי קלינטון זכתה בחמש מהמדינות הנ"ל ובכ-58% מהצירים שחולקו (התוצאות מאתמול עוד לא סופיות), שזה פער משמועתי, וגדול מהרקורד שלה עד כה (בסביבות 54%). אם מוסיפים לזה את הסקרים שמנבאים לה יתרון משמעותי במדינות שנותרו (בעיקר בקליפורניה עתירת הצירים ובניו-ג'רזי), אז נראה שדרכה למינוי כמעט מובטחת.

ברני סנדרס מצידו מבטיח להמשיך בקמפיין כל עוד יש אפשרות מתמטית לנצח, שזה כנראה אומר עד לפריימריז האחרונים ביוני. עד החודש נראה היה שההתמודדות בין קלינטון לסנדרס לא מזיקה למפלגה, ואולי אפילו מועילה בכך שהיא מציגה דיון ברמה גבוהה על נושאים חשובים ומגבירה את ההתלהבות של הפעילים. בחודש האחרון, סנדרס וקלינטון קצת הגבירו את רמת ההתקפות האישיות (לדוגמא). זה עדיין כמה רמות מעל מה שאנחנו רואים השנה בצד הרפובליקני, אבל מעורר דאגה בקרב בכירים במפלגה הדמוקרטית, שמנסים להזהיר את המועמדים (הכוונה בעיקר לסנדרס) מיצירת קרע עמוק מדי במפלגה. אגב, ב-2008 היה בדיוק אותו חשש במהלך הפריימריז הצמודים בין קלינטון ואובאמה, אבל החששות האלה בדר"כ מוגזמים: בסופו של דבר לא כל כך קשה לאחד את הקולות הדמוקרטים מול מועמד רפובליקני בבחירות הכלליות.

רפובליקנים

בצד הרפובליקני התוצאות היו אפילו יותר חד-צדדיות, כאשר טרמפ זכה בכל שש המדינות ובכ-94% מהצירים. בחודש האחרון התחלתי להרהר באפשרות של וועידה מתווכת (למשל בפוסט הזה), וזו עדיין אפשרות סבירה, אבל נכון לתוצאות של אתמול ושל השבוע שעבר, גם האפשרות שטרמפ יזכה לרוב מוחלט כבר לפני הוועידה נראית לא בלתי מציאותית. לטרמפ כרגע יש 956 צירים מחויבים, שהם כ-51% מהצירים המחויבים שחולקו עד כה, וזה אומר שבשביל להבטיח את המינוי הוא צריך לזכות ב-56% מהצירים המחויבים שנותרו לחלוקה. זה נשמע הרבה, אבל צריך לזכור שברוב המדינות הנותרות מספיק לזכות ברוב קטן בקרב המצביעים על מנת לקבל רוב גדול מהצירים, כך שזה בהחלט בגדר הסביר  (הנה אתר הימורים בו הסיכוי לכך מוערך בכ-75%).

בשלב זה לאף מועמד מלבד טרמפ אין סיכוי אפילו תאורטי לזכות לרוב מוחלט מהצירים המחויבים לבדו, אבל גם קרוז וגם קייסיק עובדים במרץ על גיוס צירי הוועידה. הצירים שנשלחים לוועידה הם בסופו של דבר אנשים בשר ודם שנבחרים בתהליך כלשהו, והזהות שלהם חשובה במקרה של וועידה מתווכת. כדי לנצח בוועידה מתווכת צריך: (1) לדאוג לכך שהתומכים שלך יציגו מועמדות להיות צירים בוועידה; (2) לדאוג לכך שהם ייבחרו; (3) להכיר את כל הצירים שבסופו של דבר נבחרו, גם אלה של המועמדים האחרים. בתחום הזה הקמפיין של טרמפ ממשיך לפשל. במספר מדינות נציגים של הקמפיין פשוט שכחו להגיע לגוף המדינתי שבוחר את הצירים, ובאופן כללי הם עשו עבודה די גרועה בגיוס צירים.

טרמפ מתלונן בחודש האחרון שכל תהליך הוועידה מושחת ומכוון נגדו, ונראה שהמצביעים הרפובליקנים מסכימים במידת מה, אבל הוא לא יכול להתעלם מכך שהכללים היו ידועים מראש והם זהים לכולם. חוסר היכולת שלו להתנהל במסגרת הכללים מעורר קצת תהיות לגבי כושר הניהול שלו, שלטענתו הוא פנטסטי. בכל אופן, השבוע נודע שטרמפ שכר לצורך העניין הזה כמה מומחים לענייני אסטרטגיה רפובליקנית, ונותר עדיין לראות אם זה לא מאוחר מדי.

טרמפ נגד קלינטון – הבעיות של טרמפ

אז אולי אפשר להתחיל לדבר על מה צפוי בבחירות הכלליות אם המועמדים הם אכן טרמפ וקלינטון. אי אפשר להתייחס ברצינות לסקרים על בחירות לפני שבאמת ידועה זהות המועמדים, אבל תחת ההסתייגות הזאת, יש לרפובליקנים מה לדאוג. הסקרים האחרונים צופים לקלינטון יתרון ארצי ממוצע של כ-8.5%, וסקרים מדינתיים מראים שטרמפ עלול אפילו להפסיד מדינות כמו מיסיסיפי! אז נכון שסקר בודד במיסיסיפי, חצי שנה לפני הבחירות, לא אומר הרבה, אבל מצד שני, זו מדינה שרפובליקנים מנצחים בה כבר 40 שנה (ג'ימי קרטר, שהיה מושל ג'ורג'יה הכמעט-שכנה, ניצח שם ב-1976).

הבעיה הראשית של טרמפ היא שהוא מאוד לא אהוד. כשסוקרים שואלים מצביעים מה דעתם על טרמפ באופן כללי 64% נותנים תשובה שלילית, ו-30% חיובית. הפער, 34- נקודות, שנקרא favorability באנגלית, הוא הנמוך ביותר שראיתי עבור מועמד כלשהו של מפלגה גדולה. בנוסף, המספרים האלה די יציבים מאז תחילת הקמפיין, ובחצי שנה האחרונה הפער רק נהיה שלילי יותר. אגב, גם קלינטון לא אהודה במיוחד: הפער שלה הוא 17-. שני המועמדים די שנואים באופן אישי על ידי התומכים של המפלגה השנייה, אבל מצבו של טרמפ רע במיוחד בקרב נשים, כולל נשים רפובליקניות. מה שמחריף את הבעיה שלו, כי נשים מצביעות יותר מגברים.

הבעיה השנייה של טרמפ היא כסף. טרמפ גאה בכך שהוא מממן את הקמפיין שלו בעצמו ובעזרת תרומות קטנות, ולכן לא חייב שום דבר לגורמים אינטרסנטיים. כשני שליש מהכסף שהוא הוציא עד עכשיו הגיע מהלוואה אישית שהוא נתן לקמפיין של עצמו. זה אולי מוצא חן בעיניי המצביעים שלו שהוא לא חייב כלום לממסד הרפובליקני, אבל אלא אם טרמפ מוכן לרדת מנכסיו כליל, הוא לא יוכל לממן כך קמפיין בבחירות הכלליות. בשביל זה צריך הרבה כסף. אני די בספק שתרומות קטנות מהגרעין הקשה של התומכים שלו יספיק כדי לממן קמפיין, ואני לא רואה רפובליקנים עשירים משקיעים הרבה מכספם על מועמד שצפוי להפסיד, ושגם אם הוא ינצח, לא ברור שהוא ירגיש שהוא חייב להם משהו. בקיצור, טרמפ עלול להיקלע לבעיה כספית קשה.

ואחרי שאמרתי את כל זה, יש עוד חצי שנה לבחירות, והרבה עוד יכול לקרות.

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

היסטוריה קצרה של וועידות מתווכות

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, נראה שתהליך הפריימריז מצטמצם כרגע לשאלה האם ניתן לעצור את טרמפ מלצבור 1237 צירים, שיאפשרו לו להגיע לוועידה הרפובליקנית בקליבלנד כמועמד הרשמי של המפלגה. המאמצים של מתנגדיו, כך נראה כרגע, הם בלנסות למנוע את זה. לצורך זה הם מוציאים סכומים גדולים על תשדירים נגד טרמפ. הנה למשל ערוץ היוטיוב של ארגון בשם Our Principles PAC, אשר אינו תומך רשמית באף מועמד, אבל הוציא לפי דווחים מסוימים למעלה מ-67 מיליון דולר לבדו במודעות נגד טרמפ. (חוקי הבחירות בארה"ב מאפשרים לארגונים כאלה להוציא סכומים בלתי מוגבלים בתנאי שהם לא מתואמים עם אף מועמד; הסבר חלקי על זה אפשר לראות בפוסט מ-2012).

קשה להעריך מה הסיכויים של טרמפ להגיע לרוב הנדרש. הוא צריך לזכות בכ-60% מהצירים הנותרים על מנת להגיע ל-1237 עם צירים מחויבים, וגם אם לא יעשה זאת, יש לו סיכוי לזכות בסיבוב ראשון בוועידה בעזרת צירים לא מחויבים. באתרי הימורים הסיכויים לכך מוערכים סביב ה-50%.

שמעתי פרשנים טוענים שגם אם תהליך הפריימריז יסתיים בלי שלטרמפ  יש רוב מוחלט, אבל עם פער ברור על המועמדים האחרים, לרפובליקנים לא תהיה ברירה אלא למנות אותו, אחרת זה ייראה כאילו שהם לא מכבדים את רצון "העם". גם טרמפ עצמו הזהיר שבמצב כזה אם הוא לא ימונה, יהיו מהומות ברחובות ארה"ב. אני לא מסכים. הרפובליקנים מאוד חוששים מהנזק למפלגה ביום הבחירות ממועמדות של טרמפ גם מבחינת הנשיאות, אבל לא פחות מההשלכות לתוצאות בקונגרס, ולהערכתי אם יש דרך לחסום את המועמדות שלו הם יעשו זאת בכל מחיר. אני גם לא בטוח עד כמה התומכים של טרמפ הם מהסוג שמארגנים מהומות. המנהיגות הרפובליקנית פשוט תנסה להסביר שאין כאן שום דבר לא דמוקרטי: החוקים ידועים מראש ותקפים לכולם באופן שווה – אם אף מועמד לא מגיע ל-1237 צירים הפריימריז בעצם בטלים והוועידה מחליטה.

אחת הסיבות שאף אחד לא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה הנוכחית היא שהפעם האחרונה שלאחת המפלגות הייתה וועידה מתווכת היה בשנת 1952. לפני זה היו הרבה ועידות מתווכות, אבל התחושה הייתה שחוקי הפריימריז המודרניים ששונו מאז הפכו את העניין לכמעט בלתי אפשרי. אז, עבור חובבי וחובבות ההיסטוריה, הנה כמה עובדות היסטוריות על וועידות מתווכות.

הועידה המתווכת האחרונה במפלגה הדמוקרטית הייתה בשנת 1952. לאחר שהנשיא המכהן, הארי טרומן, סירב להתמודד על כהונה נוספת, אף אחד מהמועמדים לא הצליח להגיע לרוב הדרוש בקרב הצירים. מושל אילינוי אדליי סטיבנסון לא היה אמור להיות מועמד, אבל הוא שוכנע להתמודד תוך כדי הוועידה, וזכה אחרי שלושה סיבובים של הצבעה. בבחירות הכלליות הוא הפסיד לדווייט אייזנהאוור.

גם דוויט אייזנהאוור, נבחר מבלי שהצליח להגיע לרוב מוחלט בין הצירים לפני הוועידה. מולו התמודד רוברט טאפט, המועמד החביב על הממסד המפלגתי ובנו של הנשיא ה-27 ויליאם טאפט. אייזנהאוור הצליח לגייס תמיכה מספיקה מבין הצירים הבלתי מחוייבים על מנת לזכות במינוי בסיבוב הצבעה אחד.

גם הוועידה הרפובליקנית של 1948 הייתה מתווכת. לאחר חמישה ימים של עסקנות מאחורי הקלעים והטחת האשמות הדדיות, מושל ניו יורק תומאס דיואי נבחר כמועמד המפלגה. הוא הפסיד בבחירות הכלליות לנשיא המכהן הארי טרומן. הוועידה של 1948 הייתה הראשונה ששודרה בטלוויזיה, והחשיפה של העסקנות הפנים מפלגתית לציבור ודאי לא עזרה לתדמית של המפלגה. אפשר להניח שהייתה לוועידה הזו תרומה משמעותית לשינוי שיטת הפריימריז.

אבל עם כל הכבוד לתככים של 1948 ו-1952, הוועידות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה של ארה"ב הן כנראה הוועידות הדמוקרטיות של 1920 ו-1924. בשנת 1920 המועמדים המובילים היו וויליאם מקאדו, מזכיר האוצר לשעבר, והתובע הכללי מיטשל פאלמר. הנשיא המכהן וודרו ווילסון לא התמודד באופן רשמי, אבל ניסה למנוע ממקאדו להגיע לרוב, מתוך תקווה שהוועידה תבקש ממנו להיות המועמד לכהונה שלישית, זאת למרות בריאותו הרופפת והעובדה שמקאדו היה נשוי לבתו. התוכנית לא הצליחה, ולאחר 44(!) סבבים של הצבעה ג'יימס קוקס נתמנה להיות המועמד (אז היה צריך שני שליש מהצירים כדי להתמנות). הוא הפסיד בבחירות הכלליות לוורן הארדינג.

חלק מההתנגדות למקאדו הייתה סביב התמיכה שלו בחוקי האיסור על אלכוהול, נושא שעמד בראש סדר היום ופיצל את המפלגה ל"יבשים" ו"רטובים". הוא נחשב גם לאחד משני המועמדים המובילים ב-1924 אל מול מושל ניו יורק ה"רטוב" אל סמית'. אלא שב-1924 עמד נושא נוסף על הפרק, וזה ההתנגדות לקו-קוקס-קלאן. מאז מלחמת האזרחים הדמוקרטים נהנו מתמיכה כמעט מוחלטת בדרום, ששנא את הרפובליקנים כמפלגתו של לינקולן. זה יצר קואליציה מוזרה בין ליברלים צפוניים וגזענים דרומיים, שבאה לסופה רק ב-1960. ב-1924 קם סנאטור אחד בוועידה בשם אוסקר אנדרווד (שאולי שימש השראה לדמות הראשית ב"בית הקלפים") ודרש שהמצע של המפלגה יכלול גינוי לקו-קלוקס-קלאן, שהיו במגמת התחזקות בדרום. מקאדו שנהנה מהתמיכה של הכת הגזענית (אם כי, לא תמך בהם מעולם מפורשות), הנחה את מתנגדיו להפיל את ההצעה בוועידה, בערב של הצבעה מתוחה שכללה אלימות פיזית. ההצעה נפלה, אבל החוויה חיזקה את מתנגדיו של מקאדו, שהרגישו שכעת הם נלחמים לא רק למען מועמד, אלא על דמותה וערכיה של המפלגה שלהם. אחרי שבועיים של הצבעות,  שני המועמדים המובילים הבינו שאף אחד מהם לא יצליח להכריע את השני והסכימו לפרוש. בסיבוב ההצבעה ה-103 נבחר מועמד שלישי, ג'ון דיוויס, כמועמד פשרה. (איימי דוידסון כתבה טוב מעניין בניו-יורקר שמציע אנלוגיות בין 1924 ל-2016).

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

האם אפשר לחסום את טרמפ?

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה ב-2012, הדבר נבע בעיקר מחוסר שביעות רצון מהסיקור של הפוליטיקה האמריקאית בישראל. הרגשתי שיש מעט מאוד סיקור, ושמה שיש, למעט כמה חריגים, נכתב על ידי אנשים שלא ממש מבינים את הפוליטיקה האמריקאית. לשמחתי, המצב השתפר באופן משמעותי מלפני ארבע שנים. אני מניח שחלק מזה זה בגלל שהנוכחות של טרמפ הופכת את הבחירות השנה ליותר "צבעוניות", אבל כך או כך, יש גם יותר כיסוי תקשורתי בגופי התקשורת המרכזיים, וגם איכות הסיקור השתפרה. מבחינתי, זה אומר שאני חש פחות צורך לעדכן את הבלוג עם סיקורים שוטפים.

את הפוסט היום אני רוצה להקדיש לאפשרות של ועידה מתווכת בצד הרפובליקני, אבל לפני זה שתי פסקות קצרות על הדמוקרטים.

דמוקרטים – קלינטון ממשיכה להוביל בבטחה

לאור התוצאות של השבועות האחרונים, התחזית של לגבי המרוץ הדמוקרטי נשארת בעינה: סנדרס צפוי להמשיך את הקמפיין שלו, והוא גם כנראה יזכה פה ושם בעוד מדינות ועוד צירים, אבל בסופו של דבר קלינטון תהיה המועמדת. ההישגים של סנדרס במדינות המערב התיכון ובצפון-מזרח מרשימים מאוד, אבל אלא אם יקרה משהו מאוד דרמטי, אני לא רואה איך הוא סוגר את הפער מול קלינטון במדינות עתירות צירים כמו קליפורניה, ניו יורק, פנסילבניה וניו ג'רזי. מה שכן, אני צופה שלהצלחה של סנדרס השנה תהיה השפעה על הפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית, וייתכן שהשנה נראה את הדמוקרטים מריצים מועמדים שמאלנים יותר לקונגרס.

אגב, ב-2008 היה מועמד בפריימריז הדמוקרטיים בשם דניס קוסיניץ', שמבחינה אידאולוגית מאוד דומה לסנדרס, אבל הוא זכה לתמיכה מזערית. מה השתנה? אולי העמדות של הבוחרים השתנו, אולי האישיות או הקמפיין של סנדרס פשוט מוצלחים יותר, ואולי ההבדל נעוץ באפשרויות האחרות שעל סדר היום (ב-2008 זה היה אובאמה, קלינטון, ב-2016 זה רק קלינטון).

רפובליקנים – האם אפשר לחסום את טרמפ?

קודם כל קצת עובדות. לוועידה הרפובליקנית השנה נבחרים 2472 צירים. מתוכם, 2366 נבחרים באופן שמחייב אותם להצביע בעד מועמד מסוים לפי תוצאות הפריימריז במדינה שלהם, וה-106 הנותרים נבחרים בתור "סוכנים חופשיים". הנה מצב הצירים נכון לרגע זה (מקור):

מועמד

צירים מחויבים

צריך בשביל 1237

טור A

טור B

דונלד טרמפ

696

541 60%

26%

טד קרוז

424

813

90%

56%

ג'ון קייסיק

144

1093

121%

87%

מועמדים שפרשו

196

צירים בלתי מחויבים

106

צירים מחויבים שטרם נבחרו

906

סה"כ

2472

 

בעמודה הראשונה רשמתי בכמה צירים מחויבים זכה כל מועמד במדינות שבהן כבר נערכו הצבעות. על מנת לזכות במועמדות המפלגה, צריך לזכות ברוב מוחלט של הצירים, כלומר 1237 צירים, ובעמודה השנייה אפשר לראות עבור כל מועמד כמה צירים הוא עוד צריך על מנת להגיע למספר הקסם הזה.

במדינות שטרם נערכו בהן פריימריז יש עוד 906 צירים שיהפכו להיות מחויבים ברגע שהן יצביעו. בטור A חישבתי באיזה אחוז מהצירים הנותרים צריך כל מועמד לזכות על מנת להבטיח רוב מוחלט באופן וודאי. עבור טרמפ המספר הזה הוא 60%, ועבור קייסיק זה כבר בלתי אפשרי. בטור B חישבתי באיזה אחוז מהצירים הנותרים צריך כל מועמד לזכות על מנת להבטיח רוב מוחלט, בהנחה שהוא מצליח לגייס את כל הצירים הבלתי מחויבים כולל את אלה של מועמדים שפרשו למחנה שלו. אם תרצו, טור A הוא האחוז שמבטיח זכייה בסיבוב הראשון, וטור B הוא האחוז המינימלי שמאפשר זכייה בסיבוב הראשון (בהנחה שהמועמדים האחרים לא יפרשו).

המסקנה מהטבלה היא שטרמפ הוא המועמד היחיד שיש לו סיכוי סביר להגיע ל-1237 צירים מחויבים. עד כמה הסיכוי הזה סביר? קשה להשיב בוודאות. טרמפ זכה עד היום ב-48% מהצירים במדינות שכבר בחרו והוא צריך, כאמור, לזכות ב-60% מהנותרים. מצד אחד, זה פער די רציני, אבל מצד שני, בקרב המדינות שנותרו החלוקה הנהוגה קרובה יותר לשיטת ה-winner-take-all מה שאומר שיותר קל להגיע לאחוזים יותר גבוהים, וכמו כן, פרישתו של רוביו עוזרת.

התסריט הסביר השני הוא שטרמפ לא יצליח להגיע לרוב מוחלט בקרב הצירים המחויבים ויצטרך להתבסס על תמיכה של חלק מהלא מחויבים. קשה להאמין שהוא יצליח לגייס תמיכה רחבה בקרב הלא מחוייבים – אלה בעיקר פונקציונרים מפלגתיים שלא מחבבים את טרמפ – אבל אפשר להניח שהוא כן יצליח לקבל כמה מהקולות שלהם. אם כן, המטרה של המתחרים שלו (וכן של הממסד המפלגתי) היא לנסות לדאוג שטרמפ יהיה רחוק מספיק מהמטרה כדי למנוע הכרעה בסיבוב ההצבעה הראשון.

במצב שבו אף אחד מהמועמדים אינו זוכה לרוב מוחלט מהקולות, כל הצירים משוחררים מהמחויבות שלהם, ונערכים סיבובי הצבעה נוספים עד שאחד המועמדים זוכה לרוב מוחלט. מצב כזה נקרא "ועידה מתווכת" (brokered convention ). עוד על זה בפוסט הבא.

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

רגע אחרי סופר-טיוזדיי

למקרה שלא שמעתם, אתמול בעימות בין המועמדים הרפובליקנים, כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה, אחד המועמדים התייחס לגודל הזין שלו. אבל לא לזה רציתי להתייחס היום, אלא לתוצאות של סופר-טיוזדיי ולהצעות על מה להסתכל בשבועות הקרובים.

אז הנה הסיכום.

דמוקרטים

הילארי קלינטון ניצחה בשמונה מדינות וכמו כן בסמואה האמריקאית (טריטוריה אמריקאית באוקיינוס השקט), והוסיפה לעצמה 511 צירים. ברני סנדרס ניצח בארבע מדינות ואסף 343 צירים. היחס הזה, משהו כמו 60-40 לטובת קלינטון הוא אותו היחס שראינו בפברואר.

מבחינת קלינטון זו הצלחה: זה פער משמעותי והוא נשאר יציב. מצד שני, הפער הוא לא גדול במידה שתחייב את סאנדרס לפרוש בקרוב. סאנדרס נמצא במירוץ בעיקר על מנת להעביר את המסר שלו, וכרגע לא סובל מחוסר תקציב, אז אפשר להניח שהוא יישאר במרוץ כמה שהוא יכול. בסופו של יום, אחרי עשרות שנים בפוליטיקה, הוא מעולם לא קיבל כל כך הרבה תשומת לב.

המדינות שבהן סאנדרס ניצח הן: קולורדו, ורמונט, מינסוטה, ואוקלהומה. אם מסתכלים גם על מניין הצירים ואחוזי ההצבעה, עולה תבנית די ברורה: סאנדרס מצליח בעיקר בניו-אינגלנד ובמדינות קטנות במערב התיכון ונכשל בדרום הישן. (אגב, התקשורת קצת עשתה עניין מזה שהוא לא ניצח במסצ'וסטס, אבל במניין הצירים התוצאה שם היא 46-45 לקלינטון. פרקטית זה תיקו). יהיה מעניין לראות עד כמה הוא יכול להצליח במדינות גדולות יותר במערב התיכון (מישיגן מצביעה ב-8.3, אלינוי ואוהיו ב-15.3) ועד כמה ההצלחה שלו בצפון-מזרח מוגבלת לניו-אינגלנד (בשביל זה נצטרך לחכות עד אפריל).

רפובליקנים

נתחיל בטבלה (לא כללתי את בן קרסון, שככל הנראה יפרוש רשמית בקרוב)

מועמד צירים ב-1.3 צירים סה"כ מדינות ב-1.3

מדינות סה"כ

דונלד טרמפ

256

338

7

10

טד קרוז

219

236

3

4

מרקו רוביו

96

112

1

1

ג'ון קייסיק 21 27 0

0

 

גם בצד הרפובליקני חלוקת הצירים בסופר-טיוזדיי דומה למה שראינו בפברואר: טרמפ מנצח, אבל לא בנוק-אאוט (43% מהצירים ביום שלישי האחרון); קרוז מצליח לזנב בו בהצלחה מסויימת (37%); ורוביו מצליח בקושי להישאר רלבנטי (16%). האתגר המרכזי שעמוד בפני טרמפ בשבועות הקרובים זה שבכירי המפלגה הרפובליקנית מארגנים מאמץ מתואם וממומן היטב על מנת להפיל אותו. השאלה המרכזית כרגע היא האם הם יכולים למצוא משהו שאכן יצנן את ההתלהבות של הבוחרים מטרמפ.

במקביל, שלושת המועמדים שאינם טרמפ, ממשיכים להיאבק ביניהם על מי המועמד שכדאי לממסד להמר עליו בתור האלטרנטיבה. האסטרטגיה של טד קרוז לקראת יום שלישי האחרון הייתה להשקיע את כל המאמצים בדרום, וזה השתלם לו לפחות במובן שהוא זכה בשלוש מדינות: טקסס, אותה הוא מייצג בסנאט, אוקלהומה  השכנה, ואלסקה. מבחינת מספרים, קרוז נמצא עכשיו במקום השני עם פער ברור מהמקום השלישי, אבל הכישלון שלו בשאר מדינות הדרום (ארקנסו, ג'ורג'יה, אלבאמה, טנסי ווירג'יניה) למרות ההוצאות הגדולות, מעורר ספקות לגבי הפוטנציאל שלו בהמשך.

עבור רוביו וקייסיק נראה שנקודת המבחן הקריטית תהיה ב-15.3 כאשר פלורידה ואוהיו יצביעו. רוביו מיצג את פלורידה בסנאט, וקייסיק הוא מושל אוהיו. יהיה להם קשה להצדיק את המשך הקמפיין אם הם לא יצליחו לנצח במדינות הבית שלהם.

פורסם בקטגוריה כללי | 8 תגובות

רגע לפני סופר טיוזדיי

היום, אחד במרץ, הוא היום הראשון שבו, לפי חוקי המפלגות, מותר למדינות לערוך פריימריז. זאת למעט ארבע מדינות: איווה, ניו המפשיר, נבדה, ודרום קרוליינה שרשאיות לערוך פריימריז בפברואר. הרעיון מאחורי השיטה הזו הוא שהארבע האלה, שהן גם קטנות וגם אמורות לייצג את המגוון של ארה"ב (הארבע מייצגות בהתאמה את המערב התיכון, צפון-מזרח, המערב הרחוק, והדרום הישן), אמורות לתת הזדמנות למועמדים פחות מוכרים להתמודד במדינות שבהן לא צריך השקעה עצומה של משאבים, ולאפשר לציבור לקצר את הרשימות הארוכות של המועמדים הראשוניים.

השנה אפשר לומר שהפריימריז המוקדמים עמדו במטרה לשמה הם נועדו. בצד הדמוקרטי נשארנו עם הילארי קלינטון נגד ברני סאנדרס, ומעבר לזה, אני חושב שהחודש האחרון הצליח להבהיר למצביעים די טוב מה ההבדלים בין המועמדים. בצד הרפובליקני היו הרבה מאוד מועמדים לפני חודש, ופברואר הוריד את המספר לחמישה: דונלד טרמפ שמוביל בראש ביתרון ניכר, טד קרוז ומרקו רוביו שמנסים לזנב בו, ועוד שניים, בן קרסון וג'ון קייסיק, שכנראה לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב. מצד שני, המאבק על תשומת הלב בין המועמדים הרפובליקנים דרדר את השיח לרמת צעקות ועלבונות, כך שבניגוד לדמוקרטים יש שם מעט מאוד תוכן, אבל ממה שיש אפשר ללמוד כמה דברים מפתיעים.

קלינטון נגד סאנדרס

ברני סאנדרס מדבר על "מהפכה פוליטית" והילארי קלינטון מדברת על "התקדמות". זה בגדול ההבדל בין השניים, וזאת הבחירה שעומדת לפני המצביעים בפריימריז הדמוקרטים. קשה לדמיין מועמדת יותר ממסדית בצד הדמוקרטי מאשר קלינטון: הגברת הראשונה של הנשיא הדמוקרטי הקודם, ומזכירת המדינה של הנשיא הדמוקרטי הנוכחי, וגם הרטוריקה שלה כמועמדת מדברת על המשכת ההתקדמות שנעשתה בתקופת אובאמה במספר תחומים שחשובים למצביעים ליברלים בארה"ב.

אגב, אובאמה במידה רבה הוא ממשיך דרכו של ביל קלינטון: העמדות שלהם, כפי שאשפר היה להתרשם בקמפיין 2012 מאוד קרובות, ואפילו מבחינת מינויים, חלק גדול מהיועצים הבכירים של אובאמה הם אותם האנשים ממש שעבדו אצל קלינטון.

הבעיה של קלינטון היא בדיוק עם המצביעים שמתוסכלים מהתבנית הזאת. חלקם ציפו שאובאמה יהיה יותר ראדיקלי. למשל, שיתעקש יותר על אופציה ציבורית ברפורמת הבריאות שלו, או שיקבע משטר קשוח יותר לצמצום פליטת גזי חממה (כל אחד עם הנושא היקר לליבו). אם כי מי שקרא את הספרים והנאומים של אובאמה צריך היה לדעת שהוא תמיד היה יותר קרוב למרכז מאשר לצד השמאלי של הדמוקרטים. חלקם פשוט מתוסכלים ממה שהם רואים כנכונות של פוליטיקאים דמוקרטים להתפשר עם הרפובליקנים באופן שנראה להם תבוסתני (תחושה זהה, אגב, קיימת בצד הרפובליקני). כך או כך, אלה המצביעים של סאנדרס.

מה שבולט בכל סקרי העומק של המצביעים בפברואר הוא שרובם (כולל הרבה ממצביעי קלינטון) חושבים שלסאנדרס "יותר אכפת מאנשים כמוני". הם רוצים להפוך את הסדר הכלכלי קיים שנראה להם מוטה בצורה שמאפשרת לעשירים להתעשר ולא נותנת סיכוי לאחרים, והם חושבים שקלינטון היא חברה טובה מדי של כל מיני אנשים בוול סטריט מכדי שהיא זו שתביא את השינוי.

הבעיה של סאנדרס היא שבסופו של יום העמדות שלו נמצאות שמאלה מהעמדות של רוב הבוחרים הדמוקרטים. את כל מה שהוא מבטיח אפשר לקיים (הרי מדינות עניות מארה"ב מצליחות לספק בריאות לכל וחינוך גבוה זול), אבל זה דורש שינוי יסודי של מערכת המס, ומעבר לזה, של התפיסה האמריקאית של אחריות המדינה על הפרט.

בכל אופן, השורה התחתונה היא שיש לדמוקרטים בחירה ברורה בין שתי תפיסות עולם. ההערכה שלי (ושל כמעט כל מי שאני קורא) היא שסאנדרס אולי ינצח פה ושם בכמה מהמדינות, אבל בגדול הסיכויים שלו מאוד נמוכים.

הרפובליקנים

אני עדיין לא מאמין שדונלד טרמפ יהיה המועמד הרפובליקני לנשיאות. לרפובליקנים יש היסטוריה של מועמדים קוריוזיים שמובילים בשלב כזה או אחר בסקרים, אבל הם אף פעם לא מינו מועמד כל כך מוזר לנשיאות. יחד עם זה, ככל שחולף הזמן, אני מתחיל להשלים עם זה שיכול להיות שההערכה שלי מבוססת על אמון מוגזם בראציונליות הקולקטיבית של שיטת הפריימריז.

היום עומדים לבחירה 595 צירים רפובליקנים. כדי לנצח צריך 1,237. לטרמפ יש כבר 82. אם הוא יצליח היום לאסוף רוב גדול מהצירים שעומדים לבחירה, זה יהיה די קשה להדביק אותו.

טרמפ הוא מועמד לא סביר בעיקר בגלל שהעמדות שהוא מייצג הן פשוט לא העמדות המסורתיות של המצביעים שלו. חלק מהמצביעים האלה (למשל באיווה) היו כאלה שהתפקדו במיוחד בשבילו, אבל במדינות האחרונות הוא מצליח לגרוף רוב קולות גם בקרב מצביעים אוונגליסטים ושמרנים אחרים. קשה שלא להתרשם שמה שמושך אותם אליו הוא בעיקר הסגנון הבריוני שלו.

נכתבו הררי מילים בשבועיים האחרונים על המקרה המוזר של דונלד טרמפ (כולל הניתוח המומלץ הזה, כי תמיד נחמד להמליץ על עוד בלוגר שכותב על פולטיקה אמריקאית בעברית). אני מסכים עם הרבה ממה שנכתב ועדיין עומד מופתע מהעוצמה של ההצלחה של טרמפ. יש עדיין תסריט שבו שאר המועמדים פורשים ומרקו רוביו (יותר סביר) או טד קרוז (פחות סביר) מצליחים לייצר מומנטום שבסופו של דבר מביא אותם לוועידה מנצחים. נראה.

 

 

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות