המפה הפוליטית

וועידה רפובליקנית סטנדרטית למדי

הועידה הרפובליקנית בסופו של דבר הייתה די סטנדרטית. המתנגדים לטרמפ בתוך ומחוץ לאולם הוועידה הצליחו למשוך קצת תשומת לב פה ושם (בפרט, כשטד קרוז נאם וסירב להביע תמיכה מפורשת במועמד המפלגה לנשיאות), אבל בסך הכול הוועידה עברה בשלום ולפי התוכנית. גם מהצד השני, ההבטחה שכישרון השואו-ביזנס של טרמפ ייצר ועידה כמותה טרם ראינו, התבררה כמוגזמת. רשימת הדוברים הייתה מעט צבעונית מהרגיל וחסרונם של כמה מנהיגים רפובליקנים בלט, אבל אני לא חושב שאף אחד יכול לטעון שהיה יותר מעניין מאשר לפני ארבע שנים (להזכירכם, אז קלינט איסטווד דיבר אל כיסא במשך דקות ארוכות).

אני עדיין קצת מאוכזב מחוסר הנכונות של התקשורת האמריקאית המרכזית לקחת ברצינות ולדון לעומק בתוכניות המדיניות התמוהות של טרמפ. לדוגמא, בשבוע שעבר הוא אמר שכנשיא הוא לא בהכרח יתערב אם רוסיה תחליט לפלוש למדינה בלטית, כולל חברות בנאט"ו, וזאת בהתעלם ממחויבות ההגנה ההדדית שארה"ב חתומה עליה במסגרת הארגון. עכשיו, אני בטוח שבכמה מדינות בלטיות יושבים השבוע וחושבים איך להתייחס לאמירה הזו. אולי כדאי להם לשקול מחדש אם לחזק את היחסים עם רוסיה על חשבון אלה עם ארה"ב. הביקורת הזאת בהחלט הושמעה כלפי אובאמה בהקשר של סוריה, וגם בהקשר של אוקראינה. לגבי טרמפ, ההתייחסות הכללית היא שהוא ממילא לא יודע על מה הוא מדבר.

המפה הפוליטית

השבוע נגלה מה הדמוקרטים מכינים לנו בפילדלפיה. בינתיים למדנו שטים קיין יהיה המועמד לסגן. הבחירה הזו לא תלהיב את החלק הפרוגרסיבי יותר של המפלגה הדמוקרטית, קיין נחשב מאוד מתון, אבל היא משתלבת היטב באסטרטגית הבחירות של קלינטון. אז לפני שנרחיב על קיין, צריך להבין את האסטרטגיה, ובשביל זה צריך להבין את המפה הפוליטית של ארה"ב. (ר' הסבר יותר מפורט על המדינות לפי אזורים כאן).

נתחיל. במפה הראשונה צבעתי בכחול את כל המדינות שהצביעו עבור המועמד הדמוקרטי בכל שש מערכות הבחירות האחרונות (מאז 1992) ובאדום את אלה שהצביעו עבור המועמד הרפובליקני בכל ארבע מערכות הבחירות האחרונות (מאז 2000).

since2000

מדינות שהצביעו לדמוקרטים (כחול) ולרפובליקנים (אדום) בכל הבחירות מאז 2000.

כפי שאתם רואים, על אף שהקריטריון עבור הכחולים מחמיר יותר (6 מערכות במקום 4), לדמוקרטים עדיין יש יתרון התחלתי של 242-179, והם קרובים מאוד ל-270, שהוא המספר הנחוץ על מנת לזכות. אם קלינטון למשל מצליחה לשמור על הבלוק הזה של המדינות ולזכות גם בפלורידה היא תהיה הנשיאה הבאה.

פלורידה היא מדינה עם אוכלוסייה היספנית גדולה, וטרמפ מאוד לא אהוד בקרבם, אבל בוא נניח שאיכשהו הוא בכל זאת מצליח לנצח שם. מצד שני, בואו ניתן לקלינטון את ניו מקסיקו, ניו המפשיר וקולורדו שבהן יש לה יתרון ניכר בסקרים (והדמוגרפיה שלהן גם נוטה לטובתה). במצב כזה מקבלים את המפה הבאה:

pivotal

הגושים הנוכחיים + טרמפ זוכה בפלורידה ואינדיאנה; וקלינטון בקולורדו, ניו מקסיקו, וניו המפשיר.

כעת יש לקלינטון 260 אלקטורים, והיא יכולה להסתפק באחת המדינות צפון קרוליינה, וירג'יניה, ואוהיו, או בצמד איווה-נבדה. המסקנה משתי המפות הנ"ל היא שהרפובליקנים חייבים לשבור איכשהו את הגוש הדמוקרטי המסורתי בשביל לנצח.

האזור הפגיע ביותר מבחינת הדמוקרטים הוא אזור האגמים הגדולים של המערב התיכון, ואולי גם מדינת פנסילבניה (בדגש על הצד המערבי, הפחות עירוני, של המדינה). אלה מדינות עם אוכלוסייה לבנה גבוהה (יחסית לשאר המדינות ה"כחולות") שנפגעה במיוחד מהירידה במשרות ייצור תעשייתי בארה"ב, ולכן הלקוחות הכי טובים של הרטוריקה של טרמפ. טרמפ יכול למשל לנסות לנצח במדינות הדרום וירג'יניה וצפון קרוליינה, וכן באוהיו ואינדיאנה (ויש לו סיכוי סביר לכך), ואז מספיקות לו שתיים או שלוש מהמדינות פנסילבניה, מישיגן, ויסקונסין ומינסוטה. זו מטלה קשה "להפוך" מדינות שמצביעות כבר עשרות שנים לדמוקרטים, אבל נראה שזה הסיכוי הטוב ביותר של הרפובליקנים השנה.

gop-break

טרמפ שובר את הגוש של הדמוקרטים במערב התיכון.

כאן נכנס טים קיין לתמונה. הוא גדל במערב התיכון למשפחה מהמעד הבינוני: אמו הייתה מורה ואביו רתך, ולמד באוניברסיטה במיזורי לתואר ראשון (ולתואר שני בהרווארד).  הוא קתולי, ועמדותיו הפוליטיות מושפעות מאוד מתפיסתו הדתית. הוא מתנגד לעונש מוות, אבל גם להפסקת הריון (אבל חושב שההחלטה צריכה להישאר של האישה ולא של המדינה). הוא היה ראש העיר של ריצ'מונד, בירת וירג'יניה, והמושל של המדינה וכעת מייצג אותה בסנאט, ונחשב מאוד פופולרי במדינה שלו (אבל לא ממש מוכר מחוצה לה). אגב, חמו הוא רפובליקני והיה מושל וירג'יניה.

קיין לכן, הוא אחד מהדוברים הכי מוצלחים שיכולים להיות למפלגה הדמוקרטית מבחינת היכולת לתקשר עם המעמד הבינוני גם במדינתו וירג'יניה ובצפון קרוליינה השכנה וגם במדינות המערב התיכון. קיין גם דובר ספרדית, והיה הסנאטור הראשון לשאת נאום שלם בספרדית מעל בימת הסנאט, כך שהוא גם לא מזיק בקרב בוחרים היספניים.

מבחינת קלינטון קיין הוא חלק מחומת ההגנה שלה במערב התיכון. אסטרטגית, היא הייתה חייבת להימנע מללכת לבחירות כצמד שנתפס כמייצג סוג של אליטיזם צפון-מזרחי בסגנון הפוליטיקה של הליברלים מהרווארד, ניו יורק או הוליווד, ולכן, אסטרטגית, קיין עדיף על קורי בוקר או ג'וליאן קסטרו.

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

הועידה הרפובלקנית ועוד

הועידה הרפובליקנית נפתחה אתמול

הועידה הרפובליקנית נפתחה אתמול בצל האירועים הקשים של ירי שוטרים על אזרחים שחורים לא חמושים ושני מקרי ירי הנקמה בשוטרים בטקסס ובלואיזיאנה. שמעתי כמה פוליטיקאים אומרים שאמריקה מעולם לא הייתה כה מפולגת. רציתי להזכיר להם שבהיסטוריה של ארה"ב יש מלחמת אזרחים שבה אמריקאים הרגו אחד את השני בקצב של מאות אלפים בשנה, ושגם במאה וחמישים השנים שחלפו מאז היו כמה תקופות קשות (למשל, סביב תנועת זכויות האזרח של שנות החמישים והשישים), אבל נניח לזה כרגע.

ההבדל בין דמוקרטים לרפובליקנים בנושא הנ"ל פשוט: רפובליקנים נותנים גיבוי מלא וחד משמעי למשטרה, ומאמינים שמקרי הירי הרבים הם תוצאה של תרבות פשע אלימה של אוכלוסיות מסוימות (אתם יכולים לנחש איזה מסוימות). היום הראשון של הוועידה הוקדש ל"חוק וסדר", והמסר היה שדונלד טרמפ הוא המועמד הקשוח שיטפל בבעיה. אצלו עבריינים ייענשו בחומרה, וזרם ההגירה, שנתפס בעיניי רבים כאחראי לפשיעה למרות שהעובדות הסטטיסטיות מראות אחרת, ייפסק.

דמוקרטים לעומת זאת, מנסים לאזן בין לא לפגוע בשוטרים ובו בזמן להכיר בכך שיש בעיה במספרים המחרידים של ירי של שוטרים על אזרחים שחורים לא חמושים. האיזון הזה גורר הרבה ביקורת גם מהשוטרים וגם מהשחורים, אבל נשאיר את זה בינתיים בצד עד הוועידה שלהם.

עוד כמה דברים מוזרים בקצרה

  • טרמפ תובע את סאם נונברג על כך שאחרי שפוטר מתפקידו כיועץ לקמפיין, הפיץ מידע על הקמפיין לתקשורת, מה שמהווה הפרה של המחויבות לסודיות. טרמפ ידוע בחיבתו לתבוע, אבל כאן הוא עלול לחפור בור לעצמו אם המשפט יוביל לחשיפה של חומרים נוספים מתוך הקמפיין. הייתי גם ממליץ לו לנסות להימנע מהתייחסות למוצא האתני של השופט הפעם.
  • הריאיון המשותף של טרמפ ופנס הוא אחד הדברים הריאיון המשותף הכי מביך שראיתי אי פעם. טרמפ לא נותן לפנס לדבר, כשהוא נותן לו לדבר הוא קוטע אותו באמצע המשפט, ומקטין אותו לכל אורך הדרך ("מותר לו לטעות לפעמים").
  • המשפטים בנאומה של מלניה טרמפ, שלכאורה הועתקו מהנאום של מישל אובמה, הם ממש לא פרשייה חמורה, אבל זה כן מעורר תהיות לגבי איך מתנהלים העניינים שם. גם אם מלניה כתבה את הנאום בעצמה, היא לא כתבה אותו לבד. אז או שכותב הנאומים הוא שרלטן רציני, או שהוא חיבל בכוונה תחילה כדי להביך את טרמפ.
  • ועם מדברים על ההתנהלות המוזרה של הקמפיין, אז אתמול באמצע הנאומים המרכזיים, טרמפ התקשר לחדשות פוקס כדי לתקוף את ג'ון קייסיק. קייסיק, מושל אוהיו הרפובליקני שהתמודד מול טרמפ בפריימריז, לא הכריז על תמיכה בטרמפ, וזה קצת מעצבן במיוחד לאור זה שהוועידה מתקיימת באוהיו, אבל אני די בטוח שטרמפ היה רוצה שפוקס ישדרו את הנאומים.

 

גם קלינטון צריכה סגן נשיא

המסר המרכזי של הקמפיין של הילרי קלינטון בשבועות האחרונים הוא שדונלד טרמפ לא מתאים להיות נשיא. הוא לא שקול, פזיז, לא אחראי, לא בקיא, חסר ניסיון, מעליב מיעוטים וכיוצא באלה. נדמה לי שהרבה האמריקאים חושבים כך על טרמפ (כולל חלק מהמצביעים שלו), אבל לאסטרטגיה הזו יש גם חסרון: היא לא ממש משדרת מסר של תקווה, חידוש, או חזון. בשבוע הבא, הוועידה הדמוקרטית מתכנסת בפילדלפיה, ונוכל לראות כמה משקל הקמפיין נותן להשוואה בין האישיות של המנהיגים וכמה הוא מציע חזון חדש לאמריקה.

בהקשר הזה, קלינטון גם בקרוב תבשר לנו מי המועמד שלה לסגן נשיא. היא יכולה לבחור מישהו כמו  טים קיין, הסנאטור מווירג'יניה שנחשב מתון,  אחראי ורציני, אבל לא ממש מעורר התלהבות (הוא אפילו אומר על עצמו שהוא "משעמם"). עוד אפשרות מתונה היא טום וילסק, שר החקלאות בממשל אובאמה. וילסק הוא מאיווה במקור ונחשב איש ביצוע בעל יכולות ועומק מחשבה, אבל גם הוא, כפי שהוא מודה בעצמו, לא הקמפיינר הכי מלהיב. עוד שם שנזכר בהקשר הזה הוא מושל קולורדו ג'ון היקנלופר.

קלינטון יכולה גם ללכת על מועמדים יותר צעירים ומלהיבים כגון הסנטור קורי בוקר מניו-ג'רזי או שר השיכון  ג'וליאן קסטרו, או אולי אפילו אליזבת' וורן. המועמדים האלו בהחלט יפיחו חיים בקמפיין רדום, אבל אני בספק אם קלינטון תבחר בהם. מערכת הבחירות הזאת עומדת בסימן מצוקתו של המעמד הבינוני הלבן בארה"ב, שמקומות העבודה שלו הולכים ונעלמים, והוא כמעט לגמרי איבד אמון בממשלה הפדרלית על מוסדותיה. אלה האנשים שהעלו את טרמפ, וקלינטון צריכה לחזר אחריהם. היא לא יכולה לעשות זאת עם זוג מועמדים (לנשיא ולסגן) שמדגישים את המחויבות של הדמוקרטים לייצוג הולם למיעוטים ונשים.

 

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

קצת לפני שהועידות מתחילות

סיכום הפריימריז הדמוקרטים

אף מועמד בפריימריז הדמוקרטים השנה לא הצליח להגיע ליעד של 2383 צירים מחויבים: הילארי קלינטון זכתה ב-2205 וברני סנדרס ב-1846. כלומר, מבחינה פורמלית, ההכרעה תלויה בהצבעה 714 של צירי-העל, אשר יכולים להצביע כראות עיניהם בוועידה, שתתקיים בפילדלפיה בסוף יולי. אבל זה רק מבחינה פורמלית, כי בפועל כולם יודעים שיש לקלינטון רוב גדול בקרב צירי-העל, ואין שום סיכוי שסנדרס יכול להשיג 537 צירי-על מתוך 714. זו הסיבה שאם אתם עוקבים אחרי החדשות, קלינטון כבר מוצגת בתור המועמדת בפועל בחודש האחרון.

המצב הזה אינו נדיר במפלגה הדמוקרטית. גם ב-2008, לאובמה לא היה רוב בקרב הצירים המחויבים, וההפרש שהיה לו היה משמעותית קטן יותר.  ההבדל הוא, שבניגוד ל-2008, סנדרס מסרב לסיים את הקמפיין שלו באופן רשמי, ובעצם מאיים בכך לאלץ את המפלגה לערוך הצבעה אמתית בפילדלפיה, וזאת בניגוד להעדפת לערוך וועידה שהיא ארבעה ימים של "פסטיבל הילארי קלינטון". הסיבה שסנדרס מסרב לפרוש היא שהוא מנהל מו"מ עם אנשי קלינטון על "תנאי הפרישה" שלו. הוא רוצה להכניס שינויים במצע של המפלגה, וכנראה שיש עוד דרישות לגבי התחייבות של קלינטון שהממשל שלה יקדם עניינים שיקרים לליבו של סנדרס. בינתיים נראה שהוא מצליח  לפחות בשלושה עניינים מרכזיים: סבסוד של השכלה גבוהה, הרחבה של הרפואה הציבורית, וביטול עונש המוות.

אגב, החל מהיום סנדרס גם מופיע עם קלינטון באירועי הקמפיין שלה ומביע תמיכה בה.

מה מבשרת ההצלחה של ברני סנדרס?

ההצלחה של סנדרס היא לא פחות ממדהימה. לולא ההצלחה העוד-יותר-מפתיעה של טרמפ, הפרשנים היו מבלים את זמנם בלנסות להסביר איך זה שאף אחד לא לקח את סנדרס ברצינות את סוף 2015. בפרט, הרבה הופתעו לגלות שיש כמות גדולה של מצביעים שמוכנים להצביע בעד מועמד שהמצע שלו דומה יותר למצע של מפלגה אירופית סוציאל-דמוקרטית מאשר לזה של המפלגה הדמוקרטית.

כתוצאה מכך, יש דיון מעניין בקרב חוקרים ופרשנים שמציעים הסברים שונים לתופעה הנ"ל. הנה למשל שני פרופסורים למדעי המדינה, שטוענים שהמצביעים של סנדרס בממוצע פחות קרובים לעמדות שלו מאשר המצביעים של קלינטון. הם מסיקים שהמצביעים שלו תומכים בו (ומתנגדים לקלינטון) מסיבות שהן בעיקרן קשורות למידה שהוא מצטייר כאאוטסיידר (בזמן שהיא אינסיידרית). והנה מישהו אחר, שטוען שההסקה שלהם מבוססת על פילוח מסוים של המצביעים. מצד שלישי, יש גם את מי שחושב שתומכי סנדרס הם היפסטרים מפונקים שיכולים להרשות זאת לעצמם רק בגלל הרקע הפריווילגי שלהם.

אני חושב שבלי קשר לשאלה של מה הביא את המצביעים של סנדרס להצביע לו, המבחן האמתי יהיה לראות מה יקרה עם התנועה הזו בעתיד לבוא. האם כמו "מסיבת התה" הם יצליחו להריץ מועמדים משלהם שיאתגרו את הממסד הדמוקרטי וימשכו "שמאלה" את המנהיגות של המפלגה.

 

הוועידה הרפובליקנית

בסוף השבוע הקרוב בקליבלנד תיערך הוועידה הרפובליקנית. היא תהיה שונה ממה שהתרגלנו לראות בעשורים האחרונים, בעיקר בכך שיהיו פחות נאומים של פוליטיקאים ויותר נאומים של קרובי משפחה וסלבריטאים. טרמפ אומר שזה בגלל שהמבנה הישן משעמם. זה בהחלט נכון, אבל עוד סיבה היא שאין מספיק פוליטיקאים שמוכנים לשאת נאומים נרגשים בשביל טרמפ.

ביום שישי נגלה גם מי המועמד של טרמפ לסגן הנשיא. כשמועמד לנשיאות בוחר סגן, שלושת השיקולים שצריכים להנחות אותו בסדר החשיבות הם: (א) מי הייתי רוצה שיחליף אותי אם אמות. (ב) על מי אני יכול להטיל משימה חשובה שתהיה מזוהה איתו (ג) מי יכול להשלים חולשה שיש לי כדי לעזור לי אלקטורלית. לדאבון לב, הרבה פעמים המועמדים לנשיאות נותנים משקל נמוך מדי ל-(א) וגבוה מדי ל-(ג), ולפעמים בכלל נכנסים שיקולים אחרים.

ג'ו ביידן היה בחירה מצוינת מצדו של אובאמה, וניכר שאובאמה סומך עליו מאוד. הוא היה מיופה לנהל עבור אובאמה מספר עניינים חשובים ביניהם המדיניות בעיראק, ופרויקט ההשקעה בתשתיות ב-2009. בנוסף, מבחינה אלקטורלית, לאובאמה היה חשוב להראות שיש לצדו פוליטיקאי בכיר עם הרבה ניסיון בענייני חוץ וביטחון.

חזרה לטרמפ, חרושת השמועות מדברת על שלושה מועמדים: כריס כריסטי, ניוט גינגריץ', ומייק פנס.

כריסטי, מושל ניו ג'רזי, בהחלט רוצה את התפקיד, אבל לא ברור איזה ערך מוסף הוא מביא. הוא לא אהוד במיוחד, לא בקרב שמרנים ולא בקרב ליברלים, ומלבד היותו פוליטיקאי משופשף, לא ברור מה התחומים שבהם הוא משלים את טרמפ. מצד שני, הוא היה מהראשונים לתמוך בטרמפ ואולי הבטיחו לו משהו.

גינגריץ', לשעבר יו"ר בית הנבחרים, נחשב שמרן מבחינת העמדות שלו, וזה אולי יעזור לטרמפ בקרב הבסיס הרפובליקני שמפקפק בשמרנות שלו. מצד שני, בעוד שגינגריץ' יהיה בחירה טובה עבור הניאו-שמרנים, שמוטרדים בעיקר מענייני כלכלה ומשטר, יש לו רקורד קצת בעייתי מבחינת מה שמכונה "ערכי משפחה", מה שהופך אותו לפחות פופולרי בקרב מי שמוטרד מההתנהגות של טרמפ במישור הזה (שניהם, אגב, נשואים בפעם השלישית).

מייק פנס, מושל אינדיאנה, נראה מועמד אידאלי. הוא נתפס כשמרן עקבי, אהוד מאוד על ארגונים ימנים ובמדינה שלו (שבמקרה גובלת באוהיו, שחשובה מאוד לרפובליקנים השנה). החיסרון היחיד שלו זה שהוא לא מוכר. מעבר לזה, הוא גם עלול לא להיות מעוניין להתמודד בקמפיין שמתחיל מנקודת מוצא חלשה במיוחד.

בכל אופן, ביום שישי נדע.

פורסם בקטגוריה כללי | 8 תגובות

שני דברים קטנים

טרמפ משנה עמדה בעניין מיסוי

תוסיפו לרשימה מהפוסט הקודם את העמדה החדשה של דונלד טרמפ בעניין מיסוי. במהלך הפריימריז הוא הבטיח קיצוץ במיסים של כולם – תוכנית שעדיין נמצאת על האתר שלו. השבוע הוא אמר שזו היתה רק "עמדת פתיחה", ושהוא פתוח לרעיון של העלאת מיסוי על העשירים. זו עמדה שעומדת בניגוד לקונצנזוס מוחלט בקרב הרפובליקנים.

באופן תמוה (מבחינה טקטית) טרמפ שיחרר את ההצהרה הזאת באותו שבוע שבו הקמפיין שלו התחיל להשקיע מאמץ מחודש בגיוס תרומות. הוא מימן את הקמפיין שלו בעיקר בעצמו עד היום, והוציא בערך 45 מיליון דולר, אבל לפי ההערכות הוא צריך לפחות משהו כמו חצי מיליארד בשביל לממן את הקמפיין בבחירות הכלליות. טרמפ טוען שהוא יממן את זה מתרומות קטנות, אבל עד כה הוא הצליח לגייס מתורמים רק 12 מיליון (השוו ל-229 מיליון שקלינטון גייסה).

סקרים מוקדמים לא אומרים הרבה

הארץ פרסמו בהדגשה סקר שלא נראה כל כך טוב עבור קלינטון. הסקר נערך על ידי חברת סקרים אמינה, אבל אני רוצה לשוב ולהזהיר מלייחס יותר מדי משקל לסקרים בשלב הזה. אותו הדבר נכון גם לגבי הסקר הזה, שצמביע על תיקו בג'ורג'יה. צריך לפחות לחכות שתהליך הפריימריז הדמוקרטיים יסתיים. רק לצורך הדוגמא: יש להניח שיש תומכים של סנדרס שאומרים שהם לא יצביעו לקלינטון, אבל בסופו של דבר כנראה כן יצביעו לה אם היא תהיה המועמדת.

פורסם בקטגוריה כללי | 4 תגובות

איפה טעינו?

בארבעת הימים שעברו מאז הניצחון של טרמפ בפריימריז באינדיאנה, והפרישה של היריבים שלו, יוצא לי לקרוא הרבה (מאוד) פרשנים ובלוגרים שמנסים להבין למה כולם טעו בהערכת התופעה שנקראת דונלד טרמפ. הנה למשל נייט סילבר מ-538, ונייט כהן מהניו יורק טיימס, ויש עוד רבים.  אני אמנם ודאי לא פרשן חשוב כמו הנ"ל, אבל כאן המקום להודות שגם אני טעיתי לגמרי בהערכת הסיכויים של טרמפ (בספטמבר, בדצמבר, ואחרי ההפסד שלו באיווה חשבתי שזה אולי הסוף שלו), וגם אני רוצה לחלוק כמה מחשבות על הסיבות.

היו לי שלוש סיבות שלא להתייחס למועמדות שלו ברצינות:

  1. העמדות שלו לא מתאימות לפרופיל של מועמד שמרן, כפי שראינו בשנים קודמות. חשבתי שאין לו סיכוי לא בקרב הניאו-שמרנים ולא בקרב הימין הנוצרי (אני אפרט על זה עוד בהמשך).
  2. חוסר הניסיון שלו, ויותר מזה, מה שנראה כמו בורות מוחלטת שלו בסוגיות חשובות, בסופו של דבר יחשפו, והבוחרים יבינו שהוא לא מועמד סביר לנשיאות.
  3. האישיות שלו (הנרקיסיזם, הנטייה להיעלב ולהשיב בעלבונות אישיים, וכו') ימנעו ממנו למצוא שותפים אסטרטגיים במפלגה, וללא ארגון שטח אפקטיבי הוא לא ישרוד.

כל הפרשנים שקראתי מדברים על שני גורמים שהם המעיטו בחשיבותם: ראשית, היכולת של טרמפ לשלוט במדיה, ושנית, החולשה של מנהיגות המפלגה הרפובליקנית. לפי הגישה הזו, הגורם הראשון איפשר לו לנצח למרות עמדות לא שמרניות ולמרות חוסר הניסיון, והגורם השני הפך את היעדר הארגון שלו בשטח לבעיה פחות חמורה. הם ודאי צודקים: ערוצי הטלוויזיה היו מהופנטים מהאישיות האקסצנטרית וההערות הפרובוקטיביות של טרמפ, והוא קיבל סיקור בהיקף גדול בהרבה משל יריביו. לפי הערכות מסוימות, הפער הזה שווה לזמן מסך בשווי של שני מיליארד דולר (השוו לכ-50 מיליון דולר שהוא הוציא). גם בגורם השני הם צודקים: טרמפ נהנה משדה מפולג במיוחד (16 מועמדים בתחילת הדרך), וממנגנון מפלגתי שלא הצליח לתאם מאמצים על מנת להביא לבחירה של מועמד מוצלח מבחינתם. שני הגורמים האלה, לדעת רוב הפרשנים, מסבירים את הניצחון של מועמד כל כך לא קונבנציונלי.

בכל זאת, אני קצת מופתע שבתוך כל מה שקראתי (ותקנו אותי אם ראיתם משהו אחר) לא מוזכרת האפשרות שאנחנו פשוט טועים בהבנה שלנו את הבוחרים בפריימריז הרפובליקנים, ובפרט מה חשוב להם. האם יכול להיות שהטעות בכלל הייתה בלחשוב שהעמדות שמציגים מועמדים כמו קרוז או סנטורום הם מה שמצביעים שמרנים מחפשים?

הנה טבלה עם כמה עניינים שאמורים להיות חשובים למצביעים שמרניים:

עמדה שמרנית מסורתית

דונלד טרמפ

איסור הפסקת הריון

בעבר הגדיר עצמו כמאוד "pro choice". בתחילת הקמפיין טען שעמדתו השתנתה עם השנים והיום הוא "pro life" מלבד במקרים מסוימים.

התנגדות להגבלות על החופש לשאת נשק

העמדות שהוא הציג בעבר היו מאוד קרובות לרוב הדמוקרטים כיום, וגם כאן בקמפיין הנוכחי הוא יישר קו עם העמדות הימניות יותר בנושא  (כולל ביטול אזורים אסורים בנשק ליד בתי ספר).

התנגדות למאבק הלהט"בי לשוויון

ארגון הרפובליקנים הלהט"בי log cabin republicans הגדיר אותו כאחד הרפובליקנים שהכי תומך בנושאים להט"ביים. בקמפיין הנוכחי הציג עמדות סותרות לעיתים, אבל עדיין רחוק מלהיות שמרן בנושא.

תמיכה בסחר חופשי

טרמפ הוא ההפך משמרן קלאסי בנושא הזה. למעשה, רוב הקמפיין שלו בנושאי כלכלה נשען כל עמדות פרוטקציוניסטיות.

צימצום מדינת הרווחה

טרמפ מתנגד לקיצוצים בזכאויות של הביטוח הלאומי ושל ביטוח הבריאות הממלכתי לאזרחים הוותיקים. הוט טוען שאפשר לקצץ בהוצאות מבלי לקצץ בזכאויות.

התנגדות מוחלטת לרפורמת הבריאות של אובאמה

בעבר היה בעד ביטוח בריאות ממלכתי (סנדרס הוא המועמד היחיד שתומך בעמדה זו). היום הוא טוען שהוא מתנגד לרפורמה של אובאמה, אבל במקביל הוא תומך בכל החלקים החשובים של הרפורמה כולל החיוב של פרטים לרכוש ביטוח.

התנגדות להעלאה שכר מינימום

טרמפ אומר שהוא נוטה לתמוך בהעלאת שכר המינימום

תמיכה חד משמעית בישראל

כאן המסרים שלו מאוד מבולבלים. הוא התבטא בעד המשך בניה בהתנחלויות (בניגוד לעמדה של כל הנשיאים משתי המפלגות עד היום). מצד שני, הוא פקפק בכנות הרצון של ישראל בשלום, ואמר שכנשיא הוא יהיה מתווך אובייקטיבי בין ישראל לפלסטינים ויגרום להם להגיע להסכם.

 

אז מה מסתבר? שברוב הנושאים הנ"ל העמדות של מצביעי הפריימריז הרפובליקנים הן לא מה שהן "אמורות" להיות, או לחילופין שהנושאים הללו לא כל כך חשובים להם. האמת היא, שבחלק מהנושאים הנ"ל זה לא מפתיע בכלל. לא צריך סקרי עומק כדי לדעת שרוב הציבור חושב שמדיניות שמגנה על הייצור המקומי זה לא דבר רע, או שמעט מאוד רפובליקנים מבינים את הדברים הבסיסיים ביותר בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בכל זאת, בכמה מהנושאים האחרים זה פחות ברור.

קחו לדוגמא נישואים בין בני אותו המין. הדעה המקובלת היא שרוב הציבור האמריקאי בעד, אבל שרוב הרפובליקנים נגד. זה תמיד יצר בעיות למפלגה, כי כדי לזכות במועמדות פוליטיקאים היו צריכים להביע דעות חריפות נגד ולשים את זה בראש האג'נדה שלהם, אבל זה היה פוגע בהם בבחירות הכלליות. אז מסתבר שלא צריך. אולי גם לרפובליקנים לא באמת כל כך אכפת מהנושא. אותו דבר לגבי הפסקת הריון, וגם לעניין הנשק.

המעניין הוא שטרמפ הצליח ליצור את הרושם שהוא תרבותית דומה למצביעים שלו מבלי להביע עמדות שמרניות קלאסיות. הכוונה שלי הוא שהוא מצטייר כאמריקאי "אמיתי" (ע"ע שרה פיילין), קשוח, שאוהב אקדחים ושונא ליברלים. אתם יודעים, ליברלים שהרפובליקנים שונאים, כאלה טבעונים, שמעריצים הומואים, ומתחנפים לשאר העולם.

אותו דבר לגבי רפורמת הבריאות של אובאמה. ההתנגדות לרפורמה הייתה אולי הנושא הראשי שעליו התבססה תנועת "מסיבת התה"  ב-2009. אפשר היה לצפות שהקמפיין המאסיבי שלהם יחדד את העמדות בנושא בתוך המפלגה. אבל כנראה שהיכולת של הנושא לאחד את המצביעים הרפובליקנים התבסס על התנגדות לכך שהנשיא הליברל מוושינגטון יגיד לנו מה לעשות, ובכלל לא לתוכן של הרפורמה.

בסופו של דבר, המצביעים של טרמפ, שהם כמעט כולם לבנים בני המעמד הבינוני, משוכנעים שגונבים להם את המדינה. אמצעי התקשורת שלהם, ובראשם פוקס ניוז, מדברים השכם וערב על הגירה, על זה שאי אפשר לחגוג את חג המולד באופן ציבורי, על זה שלהתנגד לתא משפחתי לא-מסורתי זה לא אופנתי, וכו' וכו'. בשביל לזכות בהצבעה שלהם טרמפ רק היה צריך לתקוף את כל מה שיקר לליבם של האליטות הליברליות. ככל שהוא אמר דברים שעיצבנו את הליברלים יותר, כך הוא קיבל יותר תקשורת (שבחלקה הייתה מזועזעת מהאמירות), והסיקור של הזעזוע של הליברלים עוזר לו לא פחות מהסיקור של דבריו המקוריים.

עדכון: אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט מצאתי שג'ורג' פאקר כותב דברים דומים, ומסביר למה זו בעיה גם של הדמוקרטים.

פורסם בקטגוריה כללי | 8 תגובות

עדכון אפריל

אתמול נערכו פריימריז בחמש מדינות בצפון מזרח ארה"ב (קונטיקט, דלוור, מרילנד, פנסילבניה ורוד איילנד) ואם מוסיפים לכך את ניו יורק שהצביעה לפני שבוע, אז מדובר בבלוק די גדול של צירים (631 דמוקרטים ו-213 רפובליקנים).

דמוקרטים

בצד הדמוקרטי, הילארי קלינטון זכתה בחמש מהמדינות הנ"ל ובכ-58% מהצירים שחולקו (התוצאות מאתמול עוד לא סופיות), שזה פער משמועתי, וגדול מהרקורד שלה עד כה (בסביבות 54%). אם מוסיפים לזה את הסקרים שמנבאים לה יתרון משמעותי במדינות שנותרו (בעיקר בקליפורניה עתירת הצירים ובניו-ג'רזי), אז נראה שדרכה למינוי כמעט מובטחת.

ברני סנדרס מצידו מבטיח להמשיך בקמפיין כל עוד יש אפשרות מתמטית לנצח, שזה כנראה אומר עד לפריימריז האחרונים ביוני. עד החודש נראה היה שההתמודדות בין קלינטון לסנדרס לא מזיקה למפלגה, ואולי אפילו מועילה בכך שהיא מציגה דיון ברמה גבוהה על נושאים חשובים ומגבירה את ההתלהבות של הפעילים. בחודש האחרון, סנדרס וקלינטון קצת הגבירו את רמת ההתקפות האישיות (לדוגמא). זה עדיין כמה רמות מעל מה שאנחנו רואים השנה בצד הרפובליקני, אבל מעורר דאגה בקרב בכירים במפלגה הדמוקרטית, שמנסים להזהיר את המועמדים (הכוונה בעיקר לסנדרס) מיצירת קרע עמוק מדי במפלגה. אגב, ב-2008 היה בדיוק אותו חשש במהלך הפריימריז הצמודים בין קלינטון ואובאמה, אבל החששות האלה בדר"כ מוגזמים: בסופו של דבר לא כל כך קשה לאחד את הקולות הדמוקרטים מול מועמד רפובליקני בבחירות הכלליות.

רפובליקנים

בצד הרפובליקני התוצאות היו אפילו יותר חד-צדדיות, כאשר טרמפ זכה בכל שש המדינות ובכ-94% מהצירים. בחודש האחרון התחלתי להרהר באפשרות של וועידה מתווכת (למשל בפוסט הזה), וזו עדיין אפשרות סבירה, אבל נכון לתוצאות של אתמול ושל השבוע שעבר, גם האפשרות שטרמפ יזכה לרוב מוחלט כבר לפני הוועידה נראית לא בלתי מציאותית. לטרמפ כרגע יש 956 צירים מחויבים, שהם כ-51% מהצירים המחויבים שחולקו עד כה, וזה אומר שבשביל להבטיח את המינוי הוא צריך לזכות ב-56% מהצירים המחויבים שנותרו לחלוקה. זה נשמע הרבה, אבל צריך לזכור שברוב המדינות הנותרות מספיק לזכות ברוב קטן בקרב המצביעים על מנת לקבל רוב גדול מהצירים, כך שזה בהחלט בגדר הסביר  (הנה אתר הימורים בו הסיכוי לכך מוערך בכ-75%).

בשלב זה לאף מועמד מלבד טרמפ אין סיכוי אפילו תאורטי לזכות לרוב מוחלט מהצירים המחויבים לבדו, אבל גם קרוז וגם קייסיק עובדים במרץ על גיוס צירי הוועידה. הצירים שנשלחים לוועידה הם בסופו של דבר אנשים בשר ודם שנבחרים בתהליך כלשהו, והזהות שלהם חשובה במקרה של וועידה מתווכת. כדי לנצח בוועידה מתווכת צריך: (1) לדאוג לכך שהתומכים שלך יציגו מועמדות להיות צירים בוועידה; (2) לדאוג לכך שהם ייבחרו; (3) להכיר את כל הצירים שבסופו של דבר נבחרו, גם אלה של המועמדים האחרים. בתחום הזה הקמפיין של טרמפ ממשיך לפשל. במספר מדינות נציגים של הקמפיין פשוט שכחו להגיע לגוף המדינתי שבוחר את הצירים, ובאופן כללי הם עשו עבודה די גרועה בגיוס צירים.

טרמפ מתלונן בחודש האחרון שכל תהליך הוועידה מושחת ומכוון נגדו, ונראה שהמצביעים הרפובליקנים מסכימים במידת מה, אבל הוא לא יכול להתעלם מכך שהכללים היו ידועים מראש והם זהים לכולם. חוסר היכולת שלו להתנהל במסגרת הכללים מעורר קצת תהיות לגבי כושר הניהול שלו, שלטענתו הוא פנטסטי. בכל אופן, השבוע נודע שטרמפ שכר לצורך העניין הזה כמה מומחים לענייני אסטרטגיה רפובליקנית, ונותר עדיין לראות אם זה לא מאוחר מדי.

טרמפ נגד קלינטון – הבעיות של טרמפ

אז אולי אפשר להתחיל לדבר על מה צפוי בבחירות הכלליות אם המועמדים הם אכן טרמפ וקלינטון. אי אפשר להתייחס ברצינות לסקרים על בחירות לפני שבאמת ידועה זהות המועמדים, אבל תחת ההסתייגות הזאת, יש לרפובליקנים מה לדאוג. הסקרים האחרונים צופים לקלינטון יתרון ארצי ממוצע של כ-8.5%, וסקרים מדינתיים מראים שטרמפ עלול אפילו להפסיד מדינות כמו מיסיסיפי! אז נכון שסקר בודד במיסיסיפי, חצי שנה לפני הבחירות, לא אומר הרבה, אבל מצד שני, זו מדינה שרפובליקנים מנצחים בה כבר 40 שנה (ג'ימי קרטר, שהיה מושל ג'ורג'יה הכמעט-שכנה, ניצח שם ב-1976).

הבעיה הראשית של טרמפ היא שהוא מאוד לא אהוד. כשסוקרים שואלים מצביעים מה דעתם על טרמפ באופן כללי 64% נותנים תשובה שלילית, ו-30% חיובית. הפער, 34- נקודות, שנקרא favorability באנגלית, הוא הנמוך ביותר שראיתי עבור מועמד כלשהו של מפלגה גדולה. בנוסף, המספרים האלה די יציבים מאז תחילת הקמפיין, ובחצי שנה האחרונה הפער רק נהיה שלילי יותר. אגב, גם קלינטון לא אהודה במיוחד: הפער שלה הוא 17-. שני המועמדים די שנואים באופן אישי על ידי התומכים של המפלגה השנייה, אבל מצבו של טרמפ רע במיוחד בקרב נשים, כולל נשים רפובליקניות. מה שמחריף את הבעיה שלו, כי נשים מצביעות יותר מגברים.

הבעיה השנייה של טרמפ היא כסף. טרמפ גאה בכך שהוא מממן את הקמפיין שלו בעצמו ובעזרת תרומות קטנות, ולכן לא חייב שום דבר לגורמים אינטרסנטיים. כשני שליש מהכסף שהוא הוציא עד עכשיו הגיע מהלוואה אישית שהוא נתן לקמפיין של עצמו. זה אולי מוצא חן בעיניי המצביעים שלו שהוא לא חייב כלום לממסד הרפובליקני, אבל אלא אם טרמפ מוכן לרדת מנכסיו כליל, הוא לא יוכל לממן כך קמפיין בבחירות הכלליות. בשביל זה צריך הרבה כסף. אני די בספק שתרומות קטנות מהגרעין הקשה של התומכים שלו יספיק כדי לממן קמפיין, ואני לא רואה רפובליקנים עשירים משקיעים הרבה מכספם על מועמד שצפוי להפסיד, ושגם אם הוא ינצח, לא ברור שהוא ירגיש שהוא חייב להם משהו. בקיצור, טרמפ עלול להיקלע לבעיה כספית קשה.

ואחרי שאמרתי את כל זה, יש עוד חצי שנה לבחירות, והרבה עוד יכול לקרות.

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

היסטוריה קצרה של וועידות מתווכות

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, נראה שתהליך הפריימריז מצטמצם כרגע לשאלה האם ניתן לעצור את טרמפ מלצבור 1237 צירים, שיאפשרו לו להגיע לוועידה הרפובליקנית בקליבלנד כמועמד הרשמי של המפלגה. המאמצים של מתנגדיו, כך נראה כרגע, הם בלנסות למנוע את זה. לצורך זה הם מוציאים סכומים גדולים על תשדירים נגד טרמפ. הנה למשל ערוץ היוטיוב של ארגון בשם Our Principles PAC, אשר אינו תומך רשמית באף מועמד, אבל הוציא לפי דווחים מסוימים למעלה מ-67 מיליון דולר לבדו במודעות נגד טרמפ. (חוקי הבחירות בארה"ב מאפשרים לארגונים כאלה להוציא סכומים בלתי מוגבלים בתנאי שהם לא מתואמים עם אף מועמד; הסבר חלקי על זה אפשר לראות בפוסט מ-2012).

קשה להעריך מה הסיכויים של טרמפ להגיע לרוב הנדרש. הוא צריך לזכות בכ-60% מהצירים הנותרים על מנת להגיע ל-1237 עם צירים מחויבים, וגם אם לא יעשה זאת, יש לו סיכוי לזכות בסיבוב ראשון בוועידה בעזרת צירים לא מחויבים. באתרי הימורים הסיכויים לכך מוערכים סביב ה-50%.

שמעתי פרשנים טוענים שגם אם תהליך הפריימריז יסתיים בלי שלטרמפ  יש רוב מוחלט, אבל עם פער ברור על המועמדים האחרים, לרפובליקנים לא תהיה ברירה אלא למנות אותו, אחרת זה ייראה כאילו שהם לא מכבדים את רצון "העם". גם טרמפ עצמו הזהיר שבמצב כזה אם הוא לא ימונה, יהיו מהומות ברחובות ארה"ב. אני לא מסכים. הרפובליקנים מאוד חוששים מהנזק למפלגה ביום הבחירות ממועמדות של טרמפ גם מבחינת הנשיאות, אבל לא פחות מההשלכות לתוצאות בקונגרס, ולהערכתי אם יש דרך לחסום את המועמדות שלו הם יעשו זאת בכל מחיר. אני גם לא בטוח עד כמה התומכים של טרמפ הם מהסוג שמארגנים מהומות. המנהיגות הרפובליקנית פשוט תנסה להסביר שאין כאן שום דבר לא דמוקרטי: החוקים ידועים מראש ותקפים לכולם באופן שווה – אם אף מועמד לא מגיע ל-1237 צירים הפריימריז בעצם בטלים והוועידה מחליטה.

אחת הסיבות שאף אחד לא יודע איך להתמודד עם הסיטואציה הנוכחית היא שהפעם האחרונה שלאחת המפלגות הייתה וועידה מתווכת היה בשנת 1952. לפני זה היו הרבה ועידות מתווכות, אבל התחושה הייתה שחוקי הפריימריז המודרניים ששונו מאז הפכו את העניין לכמעט בלתי אפשרי. אז, עבור חובבי וחובבות ההיסטוריה, הנה כמה עובדות היסטוריות על וועידות מתווכות.

הועידה המתווכת האחרונה במפלגה הדמוקרטית הייתה בשנת 1952. לאחר שהנשיא המכהן, הארי טרומן, סירב להתמודד על כהונה נוספת, אף אחד מהמועמדים לא הצליח להגיע לרוב הדרוש בקרב הצירים. מושל אילינוי אדליי סטיבנסון לא היה אמור להיות מועמד, אבל הוא שוכנע להתמודד תוך כדי הוועידה, וזכה אחרי שלושה סיבובים של הצבעה. בבחירות הכלליות הוא הפסיד לדווייט אייזנהאוור.

גם דוויט אייזנהאוור, נבחר מבלי שהצליח להגיע לרוב מוחלט בין הצירים לפני הוועידה. מולו התמודד רוברט טאפט, המועמד החביב על הממסד המפלגתי ובנו של הנשיא ה-27 ויליאם טאפט. אייזנהאוור הצליח לגייס תמיכה מספיקה מבין הצירים הבלתי מחוייבים על מנת לזכות במינוי בסיבוב הצבעה אחד.

גם הוועידה הרפובליקנית של 1948 הייתה מתווכת. לאחר חמישה ימים של עסקנות מאחורי הקלעים והטחת האשמות הדדיות, מושל ניו יורק תומאס דיואי נבחר כמועמד המפלגה. הוא הפסיד בבחירות הכלליות לנשיא המכהן הארי טרומן. הוועידה של 1948 הייתה הראשונה ששודרה בטלוויזיה, והחשיפה של העסקנות הפנים מפלגתית לציבור ודאי לא עזרה לתדמית של המפלגה. אפשר להניח שהייתה לוועידה הזו תרומה משמעותית לשינוי שיטת הפריימריז.

אבל עם כל הכבוד לתככים של 1948 ו-1952, הוועידות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה של ארה"ב הן כנראה הוועידות הדמוקרטיות של 1920 ו-1924. בשנת 1920 המועמדים המובילים היו וויליאם מקאדו, מזכיר האוצר לשעבר, והתובע הכללי מיטשל פאלמר. הנשיא המכהן וודרו ווילסון לא התמודד באופן רשמי, אבל ניסה למנוע ממקאדו להגיע לרוב, מתוך תקווה שהוועידה תבקש ממנו להיות המועמד לכהונה שלישית, זאת למרות בריאותו הרופפת והעובדה שמקאדו היה נשוי לבתו. התוכנית לא הצליחה, ולאחר 44(!) סבבים של הצבעה ג'יימס קוקס נתמנה להיות המועמד (אז היה צריך שני שליש מהצירים כדי להתמנות). הוא הפסיד בבחירות הכלליות לוורן הארדינג.

חלק מההתנגדות למקאדו הייתה סביב התמיכה שלו בחוקי האיסור על אלכוהול, נושא שעמד בראש סדר היום ופיצל את המפלגה ל"יבשים" ו"רטובים". הוא נחשב גם לאחד משני המועמדים המובילים ב-1924 אל מול מושל ניו יורק ה"רטוב" אל סמית'. אלא שב-1924 עמד נושא נוסף על הפרק, וזה ההתנגדות לקו-קוקס-קלאן. מאז מלחמת האזרחים הדמוקרטים נהנו מתמיכה כמעט מוחלטת בדרום, ששנא את הרפובליקנים כמפלגתו של לינקולן. זה יצר קואליציה מוזרה בין ליברלים צפוניים וגזענים דרומיים, שבאה לסופה רק ב-1960. ב-1924 קם סנאטור אחד בוועידה בשם אוסקר אנדרווד (שאולי שימש השראה לדמות הראשית ב"בית הקלפים") ודרש שהמצע של המפלגה יכלול גינוי לקו-קלוקס-קלאן, שהיו במגמת התחזקות בדרום. מקאדו שנהנה מהתמיכה של הכת הגזענית (אם כי, לא תמך בהם מעולם מפורשות), הנחה את מתנגדיו להפיל את ההצעה בוועידה, בערב של הצבעה מתוחה שכללה אלימות פיזית. ההצעה נפלה, אבל החוויה חיזקה את מתנגדיו של מקאדו, שהרגישו שכעת הם נלחמים לא רק למען מועמד, אלא על דמותה וערכיה של המפלגה שלהם. אחרי שבועיים של הצבעות,  שני המועמדים המובילים הבינו שאף אחד מהם לא יצליח להכריע את השני והסכימו לפרוש. בסיבוב ההצבעה ה-103 נבחר מועמד שלישי, ג'ון דיוויס, כמועמד פשרה. (איימי דוידסון כתבה טוב מעניין בניו-יורקר שמציע אנלוגיות בין 1924 ל-2016).

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות