האם הפסיקה על נישואים בין בני אותו מין מועילה לרפובליקנים?

אני מניח שכולם כבר שמעו ביום חמישי האחרון (25.6) על הפסיקה הדרמטית של בית המשפט העליון של ארה"ב, שקבע שאיסור על נישואים בין בני אותו המין היא אפליה אסורה על פי החוקה. רציתי לכתוב כמה מילים על המשמעויות הפוטנציאליות של ההחלטה הזאת למרוץ לנשיאות, ופרט מדוע ההחלטה הזאת יכולה לעזור לרפובליקנים.

אגב, מבחינת הפריימריז הדמוקרטים אין להחלטה הזאת שום השפעה. ממילא כל המועמדים הדמוקרטיים בעד לאפשר נישואים בין בני אותו המין,  וכולם יצאו אחרי ההחלטה בהצהרות תומכות.

נחזור לרפובליקנים. קודם כל אציין שרוב גדול של אזרחי ארה"ב (כ-75% לפי כמה סקרים) תומך בהחלטה. הבעיה של הרפובליקנים היא שבקרב מצביעי הפריימריז שלהם והפעילים (מה שנקרא "הבסיס") יש רוב גדול נגד. התוצאה בעבר הייתה שהמועמדים הציגו עמדות חריפות במהלך הפריימריז, וניסו להתעלם מהנושא מיד אחריהם. כמובן שההצהרות הקיצוניות במהלך הפריימריז פגעו בתדמית של המפלגה בקרב המצביעים המתונים.

ייתכן, אם כן, שבית המשפט העליון הוציא את הערמונים מהאש עבור הרפובליקנים. כלומר, אם הפסיקה האחרונה שמה סוף לדיון על נישואים בין בני אותו המין, אז היא פותרת בעיה אסטרטגית עבור המועמדים.

התגובות של המועמדים ה"חשובים" יותר אכן מראות שזו בדיוק הכוונה שלהם. למעשה, ככל שהמועמד נחשב בעל סיכויים גבוהים יותר, ככה התגובה שלו אתמול הייתה פחות מתריסה. כך, התגובה הכי מתונה שייכת לג'ב בוש: הוא אמר שלדעתו ההחלטה שגויה ושביהמ"ש היה צריך להשאיר את ההחלטה למדינות, אבל בו זמנית דיבר על כך שאנשים עם דעות שונות צריכים ללמוד לחיות בשלום זה עם זה, לכבד את חופש המצפון מחד ולדעת לא להפלות מאידך. הטון הכללי היה "אני לא מסכים, אבל הדיון הוכרע וצריך עכשיו להמשיך הלאה". גם בן קרסון שיגר הועדה ברוח דומה.

סקוט ווקר, מושל וויסקונסין, אמר שכעת אין מנוס מלהעביר תיקון לחוקה שיקבע שההחלטה בנושא נתונה למדינות. זה אולי נשמע יותר תוקפני, אבל זה בעצם רק הצגה, כי אין שום סיכוי בעולם שאפשר לגייס את הרוב הדרוש לא בקונגרס ולא בקרב המדינות (רוב של שלושה רבעים מהמדינות נדרש כדי לאשרר תיקונים לחוקה). מועמד אחר, לינדסי גרהאם, גם אמר את זה בתגובה לווקר.

היו מועמדים אחרים שניסו להציג טון תוקפני יותר, אבל בעצם דיברו בעיקר על איך בתור נשיא הם ידאגו למנות שופטים פחות אקטיביסטים. זה היה הדגש בהצהרות של מרקו רוביו, קרלי פיורינה קריס קריסטי, וריק פרי. זו טקטיקה נבונה: מצד אחד להישמע זועף בשביל לרצות את הבסיס, ומצד שני לא לדבר ספציפית על תוכן ההחלטה.

כמובן שבקצה הימני היו מי שדווקא רוצים לשמור את הנושא על סדר היום, כדי להדגיש למצביעי הפריימריז שהם השמרנים האמתיים בחבורה.  ריק סנטורום ובובי ג'ינדאל הגיבו בצורה תוקפנית מאוד. מייק האקבי הגדיל לעשות  והשווה את ביהמ"ש העליון לבית המשפט האימפריאלי הבריטי מהימים שלפני המהפכה האמריקאית. המסר שלהם הוא: "תבחרו בי, כי אני באמת אעשה משהו כדי להפוך את ההחלטה הזאת".

השאלה שנותרה היא האם המועמדים ה"קיצוניים" יצליחו לשמור את הנושא על סדר היום ולגרום נזק אלקטורלי למפלגה בטווח הארוך, או שהמועמדים האחרים יצליחו להכתיב את הטון ויפתרו לעצמם בעיה.

פורסם בקטגוריה כללי | 4 תגובות

עוד שנה וחצי לבחירות 2016

אז יש כתובת חדשה לבלוג, וגם שם חדש, ולמרות שככל הנראה לא אצליח לסקר את הבחירות האלה באותה אינטנסיביות שבה כתבתי לפני ארבע שנים, אני אנסה מדי פעם להמשיך את פרויקט מורה הנבוכים לפוליטיקה האמריקאית שלי לקוראי העברית.

הפוליטיקה האמריקאית מתאפיינת בקמפיינים ארוכים. ארוכים מאוד. הבחירות לנשיאות יערכו ב-8.11.2016 וההתעסקות של המועמדים בגיוס תרומות וכיו"ב כבר התחילה. גם התקשורת כבר מקדישה לנושא כמות לא זניחה של תשומת לב, וזה גורר אותה לספקולציות עם בסיס רעוע. בינתיים, הדבר היחיד שאפשר לדווח עליו הוא המועמדים שכבר הכריזו על כוונות לרוץ:

הילארי קלינטון צפויה להכריז היום על מועמדותה באופן רשמי. להכרזה יש משמעות סמלית וגם חוקית, שכן כללי מימון הבחירות מטילים מגבלות על מועמדים מוכרזים. בצד הדמוקרטי היא כרגע המועמדת הרשמית היחידה. ידוע על עוד שלושה דמוקרטים ששוקלים להתמודד: שני מושלים לשעבר, לינקולן שאפי מרוד-איילנד, ומרטין אומאלי ממרילנד; והסנטור לשעבר ג'ים ווב מוירג'יניה.

הפרשנים הפוליטיים בארה"ב תמימי דעים שכרגע אין מועמד שמסכן את קלינטון, אבל כדאי שוב לזכור שזה עדיין מוקדם מאוד, ומועמדים אחרים יכולים לצוץ ולסחוף את דעת הקהל. קלינטון אמנם מוכרת מאוד, ויש לה נסיון שקשה להתחרות בו (מזכירת המדינה, סנטורית, וגם הגברת הראשונה לשעבר), אבל יש לי תחושה שהיא לא מעוררת התלהבות יתרה בקרב הדמוקרטים. התחושה שלי היא שהלך הרוח הוא שהפעם סוף-סוף מגיע לה. היא חיכתה הרבה זמן.

בצד הרפובליקני יש שני מועמדים רשמיים: הסנטורים טד קרוז מטקסס וראנד פול מקנטקי. לדעתי שניהם קיצוניים מדי ונעדרים תמיכה מהממסד הרפוליקני כדי לזכות במינוי. יש עוד הרבה רפובליקנים ששוקלים לרוץ וסביר שגם הפעם, כמו ב-2012, הפריימריז שלהם יהיו מעניינים. כמה מהמועמדים היותר מעניינים בעייני הם: מרקו רוביו, ג'ב בוש, קריס קריסטי, ג'ורג' פטאקי, לינדסי גרהאם, וסקוט ווקר, ויש גם כמעט את כל המועמדים מ-2012. אם המפלגה הרפובליקנית חפצת חיים, הם יצטרכו למצוא דרך שלא להפוך את הפריימריז שלהם לקרקס של קיצוניות ימנית.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , , | 4 תגובות

בחירות אמצע 2014

ביום שלישי, 2.11.2014, יתקיימו בחירות האמצע (midterms). לצערי בחודשים האחרונים לא היה לי מספיק זמן על מנת לתחזק את הבלוג הזה ולסקר את הסיבוב הנוכחי של הבחירות, אבל חשבתי שאולי בכל זאת פוסט אחד כדאי לכתוב לכבוד המאורע (אגב, לעיתון הארץ יש מדריך קצר ומוצלח לבחירות).

עומדים לבחירה מחרתיים כל 435 המושבים בבית הנבחרים, 33 המושבים של כיתה מספר 2 בסנאט, ובנוסף שלושה מושבים בסנאט של נציגים שנפטרו או פרשו במהלך השנתיים האחרונות (על שיטת הבחירה, ר' כאן). כמו כן, נערכות באותו יום בחירות למשרות רבות ברמה המדינתית והמקומית.

בבית הנבחרים, אשר נשלט כרגע על ידי רוב רפובליקני  (233 מול 199), לא צפויים שינויים דרמטיים. איכות הסקרים במרוצים לבית הנבחרים לא גבוהה במיוחד, אבל ככל הנראה הרפובליקנים יגדילו את הרוב שלהם במספר נציגים.

החלק המעניין יותר הוא מה שקורה בסנאט, שנמצא כרגע בשליטה דמוקרטית: 55 סנאטורים דמוקרטיים מול 45 רפובליקנים (בתוך הדמוקרטים ספרתי שני סנאטורים עצמאיים אשר מצביעים בפועל עם הדמוקרטים). כדאי לזכור שהכיתה שעומדת לבחירה היא של סנאטורים שנבחרו לאחרונה ב-2008, כלומר בשנה שבה אובמה נבחר לראשונה לנשיאות. זאת הייתה שנה מוצלחת מאוד לדמוקרטים על רקע הייאוש של הציבור משלטונו של ג'ורג' בוש. מתוך 33 המושבים בכיתה 2, 20 הם דמוקרטים ו-13 רפובליקנים. הדמוקרטים, בין היתר, מנסים לשמור על המושבים שבהם זכו ב-2008 במדינות: לואיזיאנה, ארקנסו, וירג'יניה המערבית, דרום דקוטה, ומונטנה; כולן מדינות בעלות רוב רפובליקני מוצק. לרפובליקנים, לעומת זאת, יש רק מושב אחד במדינה דמוקרטית שעליו הם צריכים להגן, במדינת מיין. יש להם גם הזדמנות לקחת מושבים מהדמוקרטים בווירג'יניה, צפון קרוליינה, איווה, וקולורדו, כולן מדינות חצויות מבחינה הזהות המפלגתית.

לסיכום, אחרי הבחירות המצב בסנאט צפוי להיות קרוב לשוויון, כאשר רוב הסיכויים שלרפובליקנים יהיה רוב קטן. מצב זה עשוי להתהפך שוב 2016, כאשר תעמוד לבחירה כיתה מספר 3, שנבחרה לראשונה בשנת 2010 – שנה שהייתה מוצלחת לרפובליקנים. התנודות הללו הן תוצאה ישירה של שיטת הבחירה הייחודית לסנאט.

איך כל זה ישפיע על שתי שנות הכהונה האחרונות של אובמה? לא ברור, אבל ייתן שההשפעה תהיה מועטה. בארה"ב רפורמות משמעותיות דורשות הסכמה של שני בתי הקונגרס ושל הנשיא. בית הנבחרים נמצא בידיים רפובליקניות מאז 2010, וגם בסנאט הרוב דמוקרטי הקטן לא מספיק בשביל להעביר חקיקה (בסנאט צריך בדר"כ רוב של 60 סנאטורים על מנת להביא הצעות להצבעה). כל זה בנוסף לחוסר היכולת של הצדדים להגיע לפשרות מביא למערכת פוליטית תקועה ולא מתפקדת. המעבר לשני בתים עם רוב רפובליקני תהיה מכה תדמיתית ומוראלית לדמוקרטים, אבל לא תשנה את השורה התחתונה: המשך הקיפאון הפוליטי בארה"ב.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | תגובה אחת

בחירות 2012 – שלושה סיפורים

על תוצאות הבחירות אי אפשר להתווכח, אבל על הפרשנות אפשר. כששופט בבית משפט מקבל החלטה, הם מספק לנו גם הכרעת דין עם הנימוקים. בבחירות, לעומת זאת, הציבור מותיר אותנו רק עם ההחלטה הסופית ובלי הסברים, וזה מזמין את המנצחים והמפסידים לייצר נראטיב משלהם, כאילו שאפשר לייחס לציבור של מאות מיליוני מצביעים הגיון משותף. אז הנה שלושת הסיפורים שתשמעו על בחירות 2012:

סיפור ראשון: הכרעה בין אידאולוגיות

 בפתיח של נאום הניצחון של אובמה מופיע המשפט הבא:

"אתם [המצביעים] אישרתם מחדש … את האמונה שבעוד כל אחד מאתנו ישאף להגשים את חלומותיו הפרטיים, אנחנו משפחה אמריקאית, ואנחנו קמים ונופלים יחד כאומה וכעם."

כך הנשיא רוצה שנזכור את הבחירות, כמאבק בין שתי אידאולוגיות על תפקידה של הממשלה בחיי האומה. המועמד הרפובליקני מאמין שהממשלה צריכה לספק ביטחון צבאי, לקבוע כמה כללי בסיס להתנהגות ולאכוף אותם. המועמד הדמוקרטי מאמין שהממשלה מייצגת את המאווים המשותפים של החברה, והיא צריכה לקחת על עצמה פרויקטים שמייצגים את הרצון הקולקטיבי (כמו, למשל, לבנות מערכת שתבטיח ששירותי בריאות יהיו נגישים לכל האזרחים). הנשיא כמובן רואה את הניצחון שלו כהכרעה של הבוחרים לטובת האידאולוגיה הזאת. העם, לפיו, דחה את הרעיונות הניאו-שמרנים על תפקיד הממשל בכלכלה ובחברה.

אחד היתרונות של הסיפור הזה הוא שהוא גם מסביר את התזוזות בדעת הקהל בחודשים שלפני הבחירות: הפריימריז הרפובליקנים והועידה הרפובליקנית הבהירו לציבור מה חושבים שם בימין, והציבור לא אהב את זה. לכן, במשך כל חודשי הקיץ הציבור העדיף את אובמה. באוקטובר מיט רומני לפתע התמתן. בעימות הראשון הוא הבטיח לא להוריד מיסים לעשירים, הוא הסביר שהוא כן מאמין ברגולציה מסוימת של השוק הפיננסי, והוא כן רוצה לשמר חלקים מרפורמת הבריאות של אובמה. בעקבות זה, חלקים בציבור האמינו שאולי הם טעו לגביו והוא בעצם יותר דומה לדמוקרטים ביחס שלו לתפקיד הממשל, ולכן התמיכה בו עלתה. כמובן, שבסופו של דבר הציבור השתכנע שלא כדאי לסמוך עליו בהתחשב בכל מה שהוא אמר בעבר, וחזר לחיקו של אובמה.

מלבד הנשיא, גם בימין השמרני יש כמה תומכים לסיפור הזה. קחו למשל את ביל או'ריילי, הכוכב של רשת פוקס ניוז. הסיפור שלו, כפי שהוא הסביר בערב הבחירות, די דומה אבל עם טוויסט קסנופובי: הדמוגרפיה של ארה"ב משתנה, ויש היום יותר "זרים" (הכוונה כאן היא למהגרים היספנים בעיקר), שדרך החיים האמריקאית המסורתית זרה להם. "הם" מאמינים שהממשלה צריכה לספק להם "דברים", שמגיע להם, והם הצביעו לאובמה כי הוא ייתן להם את הדברים שהם רוצים. "אמריקה הישנה", שמאמינה בכל אחד צריך לדאוג לעצמו, הפכה למיעוט. זה בעצם אותו סיפור, רק שמה שאובמה רואה כאידאולוגיה, או'ריילי רואה כאופורטוניזם. זה בסדר, הרי גם בשמאל חושבים שהתמיכה של העשירים בהפרטה ודה-רגולציה היא נובעת מהתועלת הפרטית שלהם מכך.

סיפור שני: זה הכול בגלל מיט רומני

אלה בימין שלא רוצים להאמין שהציבור הכריע נגד תפיסת העולם שלהם, וכאן מדובר בעיקר באגף הימני יותר של המפלגה הרפובליקנית, מאמינים שההפסד נובע מבחירה של המועמד הלא נכון. הרעיון הכללי הוא אוסף של הטענות הבאות: רומני לא באמת שמרן, לא מספיק כריזמטי, הקמפיין שלו לא נוהל נכון, הביוגרפיה שלו שיחקה לרעתו (היה לו יותר מדי מה להסתיר בדווחי המס שלו). הם בעצם מאמינים שמנהיג כריזמטי, שמאמין באידאולוגיה השמרנית בכל ליבו, היה מצליח לשכנע את הציבור שהגישה שלו עדיפה.

הסיפור הזה לא כל כך מצליח להסביר את התבוסות של הרפובליקנים בקונגרס. הרוב הדמוקרטי בסנאט לא רק שלא קטן, כפי שציפו רבים בתחילת השנה, אלא גדל בשני מושבים, וזאת לא מעט בגלל מועמדים "אותנטיים" של הימין השמרני שספגו תבוסות באינדיאנה ומיזורי, אבל אפילו במונטנה וצפון דקוטה השמרניות ניצחו המועמדים הדמוקרטים. בבית הנבחרים הרפובליקנים שמרו על רוב, אבל הפער הצטמצם, וכמה מחברי הקונגרס הידועים יותר של הימין הקיצוני הפסידו את הבחירות והוחלפו על ידי דמוקרטים.

סיפור שלישי: הפייגלינים של המפלגה הרפובליקנית

הסיפור החביב על הצד המתון של המפלגה הרפובליקנית הוא ההפך מהסיפור הקודם. לפי הסיפור הזה אנשי "מסיבת התה" גררו את המפלגה ימינה כל כך, והכריחו את המועמדים בפריימריז להקצין עמדות לרמה שסיבכה אותם בבחירות הכלליות. התחרות על מי המתנגד החריף ביותר להפלות, הרחיקה את הנשים; התחרות על מי יגרש יותר מהגרים, הרחיקה את ההיספניים; והתחרות על מי ישפיל יותר את מקבלי הקצבאות, הרחיקה את כל מי שיש לו חבר או קרוב שמקבל קצבה.

האם בעולם שבו מיט רומני לא היה צריך לרוץ בפריימריז הוא יכול היה לזכות? קשה לדעת. אם לשפוט על פי הביצועים שלו בעבר, הוא היה מושל די מתון בסטנדרטים אמריקאים, ועם העמדות שלו לאורך כל הקמפיין היו דומות יותר למה שהוא השמיע בעימותים, יכול להיות שמצבו עם מצביעים מהמרכז הפוליטי היה טוב יותר. מצד שני, האם המצביעים הימנים יותר היו טורחים לצאת להצביע?

סיכום

שלושת הסיפורים לא מסבירים את פערי הקולות מ-2008. ברק אובמה קיבל השנה 8.2 מיליון קולות פחות מאשר בבחירות הקודמות. הוא ניצח כי רומני קיבל 1.7 מיליון קולות פחות ממקיין. כלומר, אובמה הפסיד הרבה קולות, כנראה בקרב מצביעים מהמרכז הפוליטי, אבל הם לא הלכו לרומני, הם פשוט נשארו בבית. בנוסף, רומני לא הצליח למשוך את כל המצביעים של מקיין, שרבים חשבו שהם הבסיס הבטוח של הרפובליקנים. האם אותם מאוכזבי אובמה נשארו בבית ולא עברו לרומני כי הוא קיצוני מדי? מתון מדי? לא מספיק קוהרטני? כל אחד יכול לבחור את התשובה שמתאימה לו.

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | 15 תגובות

סיכום תוצאות

עדכון אחרון הלילה, רק כדי לסכם את התוצאות. פרשנויות וכיו"ב יבואו בימים הקרובים.

ברק אובמה זכה בכל המדינות בהן הוא זכה ב-2008 מלבד צפון קרוליינה ואינדיאנה. במניין האלקטורים הוא זכה ב-303 מול 206 לרומני. הוא זכה רק ב-2% יותר קולות מרומני (לשם השוואה, ב-2008 הפער היה כ-7%), ובנוסף, במדינות המפתח המתנדנדות הוא זכה ביתרונות קטנים (כ-0.5% בפלורידה, 2% באוהיו ו-3% בוירג'יניה), אך זה יספיק לו בשביל עוד ארבע שנים כנשיא. אגב, פלורידה עדיין לא הוכרעה סופית, אבל התוצאה שם כבר לא תשנה.

לילה מוצלח לדמוקרטים גם בהתמודדות לסנאט. הם הצליח לשמור על מושבים שהיו בסכנה במיזורי, וירג'יניה, ויסקונסין, וכנראה גם במונטנה וצפון דקוטה. הם איבדו רק את מושב אחד בנברסקה. הרפובליקנים לעומת זאת איבדו את המושב במסצ'וסטס ובאינדיאנה.

בהתמודדות לבית הנבחרים, נראה ששתי המפלגות שמרו על כוחן, אבל יש עדיין מירוצים רבים שטרם הוכרעו.

לסיום, עוד הישג מרשים לליברלים בארה"ב קשור לזכויות בני זוג מאותו המין להנשא. שלוש מדינות (וושגינטון, מרילנד ומיין) העלו את הסוגיה למשאל עם אתמול, ובשלושתן המצביעים הכריעו בעד נישואים בין בני אותו המין. במינסוטה עלתה למשאל עם הצעה לשנות את החוקה כך שנישואים יוגדרו רק ככאלה בין איש ואישה, וההצעה נדחתה על ידי המצביעים.

פורסם בקטגוריה כללי | 2 תגובות

מחכים לאובמה

20121107-002322.jpg

תמונה | פורסם ב- מאת | השארת תגובה

אובמה מנצח

כל התוכניות שלי לעדכון בזמן אמת עלו בתוהו בגלל קריסת מערכת הסלולר באולם.
בכל אופן, אני אעדכן עם רשמים מחר. בינתיים אפשר רק להגיד שלמרות שהתוצאות עדיין צמודות בפלורידה ווירג׳יניה, לאובמה יש מספיק אלקטורים משאר המדינות בשביל להבטיח את נצחונו.
הפער באוהיו קטן, אבל מובהק דיו.
רומני בינתיים ניצח רק בשתי מדינות שאובמה ניצח ב-2008: אינדיאנה וצפון קרוליינה.
כאן באולם האווירה מאוד חגיגית. כעת ממתינים לנאום של רומני, ואחריו יבוא נאום הנצחון של אובמה.

פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת